יום שני, 5 באוקטובר 2009

טראומות לאומיות ותנ"ך

דינה שנהב מרבה להתמודד בעבודותיה בתהומות הרוע האנושי. ב"עקדת יצחק"
(1997) היא מבטאת את ההלם שאחז בה, כמו גם בציבור כולו, לנוכח טבח מערת המכפלה (1994) - איך יתכן שרופא (ד"ר ברוך גולדשטיין), שנועד להציל בני אדם, ואף נשבע לעשות זאת, הופך לרוצח?

שמתי לב שבמקרים של טראומה לאומית (כמו פיגועים, אסונות, שואה) האסוציאציות המקראיות צפות ועולות אל השיח הציבורי, בין בציטוט פסוקים רלוונטיים ובין בגימטריות. אצל דינה שנהב השפעת המקרא מחלחלת באופן ויזואלי - היא מחקה באמצעות פיסות ספוג את הדימוי של עקדת יצחק כפי שהוא מופיע בפסיפס שעל רצפת בית הכנסת העתיק בבית אלפא. דימוי זה מעלה אצל הצופה ביצירה את השאלות: איך יתכן שהנעקד הופך לעוקד? האם עדיף לסבול עוול מאשר לעשותו? האם להגיש לאויב את הלחי השנייה? או שמא, הבא להורגך השכם להורגו?

האסוציאציה המקראית של דינה שנהב מתייחסת גם לעובדה שהמסורת מתייחסת אל מקום הטבח, מערת המכפלה, כאל מקום קבורתם של אברהם ויצחק, גיבורי סיפור העקדה.

הכיתוב שמעל לפסיפס העקדה חשוב לא פחות כי הוא תופס כמחצית משטח היצירה

(X120100 ס"מ). הכיתוב, שהוא ללא פיסוק, מהווה מעין ציטוט של מחשבה מזועזעת ונרגשת שחלפה במוחה של דינה שנהב כששמעה על האירוע:

רוצחים מתועבים שניפצו את קו השפיות שנמרח זה עוזר למישהו תשתקי תבלעי פיסת זוהמה צחנת הרצח כבר תזחל לה

התמונה מתפרסמת כאן באדיבותה של דינה שנהב וכל הזכויות עליה שמורות לה


פסוק מתהילים (כד, ד) על מצבתו של ד"ר ברוך גולדשטיין בקרית ארבע

התמונה באדיבות הצלם הנאמן מיכאל יעקובסון מויקיפדיה ערך "ברוך גולדשטיין"

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה