למרות שרבים מפרשים את הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה... לא תשתחווה להם ולא תעבדם" (שמות כ, ד; דברים ה, ח) כאיסור על עבודת אלילים ולא כאיסור על עשיית אמנות הייתה (ועדיין יש) לו השפעה רבה.
מתוך מאמרה של לי-היא חבס "דמות האדם והחיה באמנות היהודית העתיקה" (מחניים, גיליון 10, תשנ"ה) ניתן לעמוד על המרכזיות של איסור זה בעת העתיקה - על ההקפדה על קיומו מצד אחד ועל החריגות הרבות ממנו מצד שני. חריגות אלה בולטות הן בתנ"ך עצמו (מקדש שלמה, נחש הנחושת) והן בממצאים ארכיאולוגיים מתקופת בית ראשון ועד שלהי התקופה הביזנטית.
דליה מנור במאמרה "גאווה ודעה קדומה - או - דגמים שכיחים בהיסטוריוגרפיה של האמנות בישראל" טוענת שהדיבר השני שירת את האנטישמים במאה התשע עשרה לבניית דיוקן של יהודי שאינו מסוגל ליצור אמנות ואף עוין אותה. לדבריה דעות אלה השפיעו אף על אמנים הוגים ומבקרי אמנות שייחסו לדיבר השני, וממשיכים לייחס לו עד היום, השפעה גדולה ממה שהייתה לו בפועל, ובעיקר אל מול עדויות היסטוריות שסותרות אותו. בהמשך מאמרה היא מצטטת מבקרי אמנות חשובים שהיו נגועים בדעה קדומה זו כגון שרה בריטברג, שרית שפירא ובנימין תמוז.
השפעה רבה הייתה ויש עדיין לאיסור הקעקוע (שהוא סוג של אמנות) שמופיע בספר ויקרא (יט, כח).
גם במקרה זה ראוי לזכור שבעבר הרחוק נהגו ככל הנראה יהודים שומרי מצוות רבים לעשות קעקועים. (ראו: פרופסור מאיר בר אילן, "חותמות מאגיים על הגוף בין יהודים במאות הראשונות לספירה"). בנוסף מסתבכת סוגייה זו לנוכח קעקוע מספר על זרועות היהודים אסירי מחנות הריכוז של הנאצים. לאחרונה אנו עדים לאופנה של קעקועים בקרב יהודים חילוניים, שמעוררת, כמובן, את הביקורת של היהודים הדתיים ומרחיבה את הפער בין שני המחנות.
השפעה שולית הייתה לתנ"ך (לעומת המסורת התלמודית ההלכתית) בעניין איסור "קול באישה ערווה" שאותו פירשו ביהדות האורתודוכסית כאיסור על נשים לשיר בפני גברים. המקור לאיסור זה בדברי האמורא שמואל שאמר: "קול באשה ערווה, שנאמר [בשיר השירים] כי קולך ערב ומראך נאוה". (בבלי, ברכות, כד, ע"א). ד"ר אדמיאל קוסמן פותח את מאמרו "ותען להם מרים – על שירת נשים בפני גברים" בדוגמאות לשירת נשים במקרא שלכאורה סותרות הלכה זו. מעניין לציין שאצל הקראים ואצל חברי התנועה ליהדות מתקדמת לא נאסר על נשים לדבר או לשיר. "נשות הכותל" (חלקן חברות התנועה הרפורמית) מנהלות מזה שנים מאבק משפטי ותקשורתי בנושא זה. בכל פעם שהן מגיעות לכותל החרדים צועקים לעברן: "קול באישה ערווה".
בתקופת ההשכלה (במחצית המאה התשע עשרה) החלו יהודים חילונים להתעלם מהאיסורים הדתיים בכלל ומהאיסורים על סוגי אמנות שונים בפרט, והחלה פריחה של אמנות יהודית ויזואלית.
פעילויות אמנותיות של אמנים דתיים בעשורים האחרונים:
לאחרונה ניתן להבחין בתופעה של אמנים דתיים (חלקם חוזרים בתשובה) שמפרשים את הדיבר השני לקולא, ומתירים לעצמם (כפי שכתוב במקרא וכפי שצריך) לעשות פסלים ותמונות, ובמיוחד לאור העובדה שכיום אין בעולם המערבי עבודת אלילים מן הסוג שרווח באזורנו בעת העתיקה (אמנים כמו: אבנר בר חמא, יעקב קשמכר, אברהם לוונטל, סבינה סעד, אליהו סידי, יוסי רוזנשטיין, ישעיהו ירניצקי). מרבה לדון בתופעה זו האוצר, החוקר ומבקר האמנות דוד שפרבר. למשל, במאמרו ב"מארב" (1 ביולי, 2009) "אמנות כשלעצמה אין בה ערך, ואף סכנות רבות יש בה".
בפברואר 2006 התקיימה ב"מקלט אמנות" (יהודה המכבי 7 ירושלים) תערוכה קבוצתית של אמנים דתיים בהשתתפות: דוד אבישר; ליאוניד בלקלב; מוטה ברים; סילביה ברעם; איקה ישראלי; טוביה כץ; דליה כתב אריאלי; שאול שץ.
אסף גולן במאמרו "תורה ואמנות" מביא לדוגמא אמנים דתיים כמו המשוררת זלדה, הצייר יוסי רוזנשטיין,. הסופרים ש"י עגנון והרב חיים סבתו, השחקן שולי רנד, הפסל יעקב אגם.
במאמרה של יפה גולדשטיין בעיתון "הצופה", "משחק החיים", שמתאר את תופעת הצעירים הדתיים שמגלים את עולם התיאטרון, מוזכרים: תאטרון "תאיר" שפועל מזה עשר שנים; הרב ברוך ברנר, שמלמד משחק; קבוצת התיאטרון של שולי רנד; תיאטרון "אספקלריה" של חגי לובר, ואחרים.
ראוי לציין כי ככל הנראה השפיע האיסור המקראי על עשיית תמונה צלם ומסכה גם על האמנות המוסלמית. אמנם בקוראן לא מופיע איסור מפורש כזה, אך מורי ההלכה המוסלמית למדים אותו מסיפור על הנביא מוחמד שראה את אישתו עאישה רוקמת תמונה על כרית ואמר לה: "מלאכים לא נכנסים לבית שיש בו תמונה או כלב"
----
אני מודה לדוד שפרבר ולפרופסור ישעיהו ירניצקי על הערותיהם המאירות לכתבה זו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה