יום שבת, 5 בדצמבר 2009

התנ"ך כמדריך לאבולוציה של התודעה האנושית

להלן קטעים שערכתי מתוך מאמר של ארן פטינקין

מה טיב המציאות שאנו חווים?

מה הם החיים?

למה אנחנו פה?

מה תפקידנו?

בני אדם מעדיפים להתעלם מכך שדילגנו על שאלות יסוד אלה, עד שזה נראה טבעי יותר לא לדעת מאשר לדעת מהי סיבת היותנו.

כאשר אנו ניצבים בפני אתגר כה עצום, נשאלות השאלות הקשות:

מאיפה להתחיל?

מה תהיה נקודת המוצא שלנו לחקירה?

מה תהיה נקודת המשען שממנה נוכל אולי להניף את שאלות יסוד העולם?

נדמה כאילו התנ"ך יכול להוות מדריך כזה; כי הוא תמים ומחבר אותנו עם מקור חסר אינטרסים. רוב מה שבני אדם אמרו או כתבו, היה בו אינטרס כלשהו; אינטרס להצליח, אינטרס להשליט הלך רוח, אינטרס לצבור כוח פוליטי. האינטרס הזה מסלף מהותית את התמונה ומונע מהאדם לראות את האמת.

התנ"ך לא נכתב בידי סופר יחיד, בדור מסוים – הוא נערך ע"י התודעה של אלפי מספרי סיפורים ושל קהל שומעיהם לאורך דורות רבים. הנוסח הסופי המוכר לנו היום החל לעבור לכתב, ככל הנראה, בסוף בית ראשון, בסיומו של תהליך ניפוי אבולוציוני קפדני של מאות שנים. מזה נובעים כוחו ועוצמתו של המקרא.

התנ"ך הוא הספר הנמכר ביותר בעולם. הוא תורגם לאין-ספור שפות, והשפעתו על התרבות האנושית כה רחבה, עד שבמובן מסוים כולנו נושאים את התנ"ך כחלק ממהותנו האנושית, גם אם אין אנו שמים לב לכך. כמות הפרשנויות סביב המקרא יוצרת רושם שמדובר במסמך מתוחכם מאוד, אך למעשה אין זו אלא אגדה תמימה; כה תמימה עד שהיא חדה כתער, ויכולה להיראות מחושבת היטב ומתוחכמת. ספר זה הוא הזמנה לעבור אל מרחבו הקסום של עולם האגדה.

התנ"ך ריכז את החוויה האנושית ונתן לה פשר, סדר וכיוון. למרבית סיפורי המקרא יש מקבילות בתרבויות אחרות. פרשיות כגון: סיפור הבריאה, סיפור גן העדן, מגדל בבל, משה בתיבה ומתן תורה מופיעות גם בספרות המזרח הקדום שנוצרה באכד, בשומר, בבבל, באוגרית ובמצרים. חוקי התורה דומים בחלקם לחוקים רבים שנהגו במזרח התיכון, ובממלכת מארי אפשר לזהות את היסודות לנבואה הישראלית. ייחודו של התנ"ך הוא במוסר ההשכל המוסרי הכולל שנגזר מכל סיפוריו: אדם וחווה גורשו מגן עדן בגלל חטא. קין הפך מנודה בגלל רצח, והעולם נחרב במבול בגלל חמס מוסרי. כל זה מצביע על החזון הייחודי של המקרא. במיתולוגיה של המזרח הקדום אין לכך כמעט זכר.

החידוש העצום של התנ"ך הוא בכך שכינס את הסיפור האנושי ונתן לו ייעוד. מתוך התנ"ך אפשר להבין כי האדם הוא ביטוי של אבולוציה מנטאלית, ושלהתפתחות זו יש תכלית אלוהית. אין בַּתהליך דבר שהוא סתמי או מקרי. הייעוד אינו ליצור אדם מוסרי יותר לשם השלטת ערכי מוסר בעולם, אלא ליצור ישות בעלת מודעות שמטרתה לשלב את החומר עם הרוח ולהבין כי יש הרמוניה שלמה בינם ולעבור למציאות הבאה. התוויית הכיוון וההצבעה על התכלית הן המהפכה הגדולה ביותר בתולדות המציאות הנוכחית, ובכך ייחודו ועוצמתו של התנ"ך, ובשל כך שרד את הדורות. בשל כך הפך התנ"ך למסמך החשוב ביותר בתולדות האדם, ולאמת המידה למוסר האנושי עד עצם היום הזה. גם אם אדם אינו מכיר את הטקסט המקראי, התנ"ך הוא הצופן להתנהגות האנושית, הוא בבחינת מפת הנפש שלו. גם אם מצוות התורה אינן מקוימות, הן עדיין מהוות קנה מידה להתנהלות האנושית האוניברסאלית.

התנ"ך נתן לקיום האנושי משמעות חדשה ואחרת לחלוטין: העולם נברא ברצון אלוהי ולא מתוך שרירות אלילית; לחיים האנושיים יש מטרה, והאדם נתבע לנהל את חייו תחת אילוצים מוסריים. בניגוד לעולם האלילי, שבו "כל דאלים גבר" שפירושו הכוח הוא השולט. על-פי התנ"ך צדיק הוא יסוד העולם. אלמלא המהפך המקראי, התנהלו חיי האדם – ההכרה האנושית, בהרמוניה מעגלית עם הטבע, ללא שום צורך או סיכוי להתפתחות. התוויית הכיוון שינתה את כל זה, ובראה את 'הטוב והרע'. מרגע שהמקרא התווה כיוון, נוצרו גורמים 'טובים' התומכים בכיוון התפתחות זה ולמולם – גורמים 'רעים' הנוגדים לו. המהפכה המקראית היא כה משמעותית, עד שהיום, כמעט 6,000 שנה לבריאת מציאות זו, לא הצליח האדם לעכל את מלוא השלכותיה. אם ניקח לדוגמא אדם בראשיתי, כזה שבשבילו כל יום דומה לקודמו ונדמיין איך ישתנה עולמו מרגע שנציע לו לקדש יום אחד (נניח השביעי). עצם העלאת האפשרות שיום אחד יהיה שונה, מעלה את האפשרות שאיזה שהוא משהוא בקיום שלו יהיה שונה, עצם הבנה זו נותנת הזמנה להתפתחות מכיוון שזה מכניס למערכת רצון לתנועה. ניתן ליחס לתנועה תודעתית זו את כל התרבות האנושית: את המלחמות, את כל ההמצאות הגדולות ואת כל הפילוסופיות העמוקות, שירה, ספרות, חוקי משפט, אדריכלות, הכל.

המנטאליות של כולנו, כל בני האנוש, היא אלילית, ומנטאליות זו מעצבת וקובעת את הכול. כל עוד האל שלנו חיצוני לנו, אנו שקועים עמוק בתוך עבודת אלילים. אלוהי העברים הוא לא רק אל יחיד אל מול אלילים רבים, הוא פנימי ולא חיצוני; אך רובנו חווים את האלוהים כחיצוני. אין כל משמעות לגלגול עיניים אוטומטי כלפי מעלה בכל עת שמוזכר שם האלוה. האל אינו בשמיים; הוא בנו, בכל מקום ובשום מקום בו-זמנית. העובדה שאנו טובחים זה בזה מזה אלפיים שנה בשם המונותיאיזם הצרוף ובשם המלחמה באלילות אינה משנה את העובדה שכולנו מבטאים באורך חיינו אופנים שונים ומגוונים של עבודת אלילים. המבט האלילי רואה את המציאות כחוויות מבודדות המנותקות זו מזו, מבלי שהאדם האלילי יוכל או יהיה מעוניין לתת לאסופת החוויות משמעות וייעוד כולל.

רובנו חושבים שלהיות רוחני משמעו להתנהל בשקט, בעדינות ובשלווה, ולקרוא ספרים מעמיקים. רוחניות אמיתית היא קבלת (מלשון תורת הקבלה) המציאות כפי שהיא, הכרת עצמי ועולמי כפי שהוא, ולא כפי שאני מדמיין לעצמי בהשראת ספר או מורה. אני חי בעולם מנטאלי של חסר וסבל, של צורך להיאבק ולהילחם. אין כל טעם לדמיין שאני קדוש או צדיק. זה הכרחי שאעבוד על המידות שלי ואנסה לשאוף לקדושה, אך אם השאיפה מוליכה לאשליה, שכרי יוצא בהפסדי.

התפיסה שלנו נטועה כל כך במושגים גשמיים, עד שגם ההתייחסות שלנו לרוחניות היא חומרית. וכי איך יכול להיות אחרת? לעובדה זו יש השלכות רבות, שכן התפיסה החומרית היא מוגבלת, תועלתנית מטבעה ופועלת על-פי חוקי ההישרדות. כך, למשל, בעולם הרוחני שלנו, כמו בגשמי, יש היררכיה – יש חשוב ויש פחות חשוב, יש מי שרכש הישגים ומעמד רוחני, ויש מי שלא הגיע לחוות עולמות עליונים. ברוחניות אמיתית אין היררכיה. בפני האלוהים כל בני האדם שווים באופן מוחלט. מציאות חומרית בנויה על חוקים – כבידה, חיכוך וכיו"ב – ואנו מחילים מגבלות אלו גם על העולם שאנו קוראים לו רוחני. ולכן ההנאות והחוויות שלנו, החומריות כמו גם הרוחניות, הן חיכוכיות ונשענות על השוואה – נעים מול לא-נעים, גס מול עדין, פתוח מול סגור, מרגש מול לא-מרגש. רוחניות אמיתית, שאותה קשה לנו אפילו לדמיין, אינה מוגבלת לחוקי המציאות – אין בה השוואה, כבידה, חיכוך או פחד; יש בה רק רגש אחד חובק כל ונטול כל כיוון ומטרה – אהבה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה