כיום אנו יודעים שתהליכי ההכרה נוצרים במוח שנמצא בראש. לכאורה התנ"ך, בכמה פסוקים, מדבר על הלב כעל המקום שבו שוכנת הרוח (למשל תהלים נא, יב, יחזקאל יח, לא; יא יט; לו, כו) אך, לעומת זאת, כדי לברך את אפרים (בראשית מח יז) הניח יעקב את יד ימינו על ראש אפרים ולא על לבו. את השמן שבו משחו את הכוהנים ואת המלכים (למשל ויקרא ח, יב) יצקו על ראשם ולא על לבם. משמע יש הבדל בין רוח לבין מוח.
ראוי גם לציין בהקשר זה את המופע הראשון של הרוח, רוח אלוהים, הרוח שריחפה על פני המים בעת שנברא העולם (בראשית א,ב).
המילה מוח אמנם מופיעה בתנ"ך, אבל משמעותה שם: מוח עצם (איוב כא, כד).
כל הקונספט הזה של לב ורוח שמקורו במקרא משפיע עלינו מאז ועד היום, ואנחנו מדברים על "רוחניות" כעל מלה נרדפת למיסטיקה, ועל "מסעות רוחניים", על רוח האדם, על מצב הרוח שלנו, על רוח של גבורה, על "רוח של אופטימיות זהירה"...
הלב הוא גם משכן לרגשות – אהבה (דברים ו, ה; יא, א) ובמקביל: יצר הרע (בראשית ח, כא). משתמע שקיימת זהות בין הרוח לבין הרגש.
בימינו הסמל הגראפי של אהבה הוא לב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה