מה לציונות ולתנ"ך

יוסף חיים ברנר (שני מימין) ביחד עם דוד שמעוני, א"ז רבינוביץ' וש"י עגנון (1910)

תמונת CC מויקיפדיה ערך "יוסף חיים ברנר"

התנ"ך משפיע על חיי היום יום של היהודים במדינת ישראל. השפעתו על הדתיים מובנת מאליה שהרי כל אורח החיים שלהם מושתת על התנ"ך. השפעתו על החילוניים נובעת, ככל הנראה, מן התנועה הציונית (החילונית), שאימצה את התנ"ך ככלי לגיבוש העם וכהצדקה לשיבה לארץ. אפילו השם "ציונות" (ציוניזמוס) הוא המצאה משנת 1890 של הסופר נתן בירנבוים (1864- 1937) , בהשראת המלה המקראית ציון. הרצל אימץ את המונח החדש ובכך תרם לקבלתו על ידי שאר חברי התנועה הציונית.

עם זאת לא ברור מדוע ציוני שהתרחק מקיום המצוות לא התרחק גם מהתנ"ך שהוא המקור לאותן מצוות?

תשובה לשאלה זו ניתן למצוא, למשל, במאמר בנושא ההתבוללות ("על חזיון השמד"), שפרסם אחד מן הבולטים שבאידיאולוגים של הציונות, יוסף חיים ברנר, ב"הפועל הצעיר", בשנת 1911. ברנר טען כי לגבי העברי החופשי, החילוני, האתיאולוגי והאתיאיסטי, התנ"ך הוא היפנוזה שיש להשתחרר ממנה. שחרור מן ההיפנוזה של התנ"ך אינו מוביל, להערכתו, להתנצרות, כי בשביל מי שאינו מאמין באל אין מי שיכול להיות שליחו או בנו של אותו האל שבו אינו מאמין. ההתבוללות רחוקה מן היהודי החילוני, שמרגיש שהוא יהודי, ששואף לחיות כיהודי, לדבר עברית, ליצור תרבות יהודית, להגן על כבודו הלאומי, וללחום למען היהדות. בשביל החילוני התנ"ך הוא חלק מהמורשת היהודית ומקור לגאווה לאומית.

ביאליק כתב בפואמה "מתי מדבר" (1902)

אִם אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת יָדָיו
וַאֲרונו מִמְּקומו לא יָמוּשׂ -
נַעַל נָא אֵפוא בִּלְעָדָיו!

שורות אלה קוראות לכאורה להתרחקות מהדת, אך בעצם ביאליק שקד כל חייו על טיפוח לימוד המקרא ועל מפעל כינוס המורשת היהודית.