להלן מאמר של ארן פטינקין שמסביר כי התנ"ך והשפה העברית נועדו להעביר את התודעה האנושית ממצב של סבל למצב של שלווה, ולהעביר את העולם ממצב של מלחמה למצב של שלום. כל זה לא קרה עדיין, למרות הערצתנו למייסדי הדתות השונות.
התנ"ך לא נכתב בידי סופר יחיד, בדור מסוים – הוא נערך ע"י התודעה של אלפי מספרי סיפורים ושל קהל שומעיהם לאורך דורות רבים. הנוסח הסופי המוכר לנו היום נכתב ככל הנראה לאחר חורבן בית ראשון, בסיומו של אותו תהליך ניפוי אבולוציוני קפדני.
מתן תורה הוא גם מתן הכתב העברי. המעבר מכתב יתדות, שרווח אז באזור, לכתב של 22 אותיות היה בגדר מהפכה חברתית ומנטאלית עצומה. היום כשסוד 22 האותיות הוא כבר חלק מובן מאליו בחיינו, קשה לנו לעכל את עוצמת אותה המהפכה. הכתב העברי הופך סימבולים של העולם הקדום לאותיות כמו שצורת האות אל"ף מקורה בצורת קרני השור שנקרא בעברית אלף. כמו שצורת האות בי"ת מקורה בבית, דל"ת בדלת ויו"ד ביד.
זה לא מקרה ש"ספר יצירה", שמיוחס למאמין הראשון והעברי הראשון בתורה, לאברהם אבינו, מתאר איך העולם נברא מעשרים ושתים אותיות ועשר ספירות. "ספר יצירה" מתחיל באמירה שהעולם נברא מ-22 אותיות ועשר ספירות. בהמשך הוא מתאר כיצד האותיות משמשות כמפתחות ליצירה, ובכך מקרבות את האדם למהותו כיצור בורא. הכתב העברי, במובן זה, הוא לא רק כלי לקומוניקציה ולדמוקרטיזציה של הביטוי, אלא גם ביטוי לשינוי יחס עצום למציאות: מקורבן של מערכת אלילית, לאדון בורא ואחראי.
זה לא מקרה שבעברית המילים 'אמונה' ו'אמנות', למשל, הן משורש 'אמן' שפירושו אמת. וזה לא מקרה שהמלה ’אמת’ משקפת במבנה שלה שאמת אינה יכולה להיות חלקית – היא חייבת להיות כוללת ומוחלטת מן האות הראשונה -אל"ף, עד האות האחרונה – ת"ו, דרך האות האמצעית מ"ם. אפילו בצורה הגראפית שלה 'אמת' נשענת על אותיות בעלות בסיס רחב, בהבדל מהמלה 'שקר' שאותיותיה נשענות על בסיס רעוע.
יש קשר מפליא בין הצורה והמשמעות של המילים: 'שלם', 'שלמות' ו'שלום', כי השלם הוא מושלם, ואין שלום שהוא חלקי. מלים אלה בנויות על אותן שלוש אותיות שנמצאות במילה 'משל', שהרי המשל מצביע על השלם.
יש בשפה העברית תובנה חיה שלא תמיד אנו שמים אליה לב.
בשפות לועזיות נוצרת האשליה שע"י ריבוי מילים, ניתן ליצור דיבור יותר מדויק, אך אין זה כך, להפך, אוצר המילים העשיר של האנגלית, הגרמנית והרוסית, מסייע לדוברים בהן ליצור מסך ערפל סביב האמת.
לעצם העובדה שעם תחילת הציונות החילונו לדבר ולכתוב בעברית, יש השלכות מנטאליות עצומות. התרבות המערבית היא היום דומיננטית כי המערב עבר מכתב ציורי לאלף-בית. כל האלפביתים נובעים מהאלף בית העברי. זו הייתה מהפכה עצומה. בזכותה הפך המערב לדומיננטי, על אף שתרבות סין ויפן מפותחות מאוד. האלף בית העניק למערב יתרון מנטאלי עצום על פני המזרח, ואפשר למערב להשתלט על כל העולם.
במצבנו איננו יכולים לשמוע את הדיוק של השפה העברית ואף לא לדבר מתוכו, זה מעבר ליכולתנו, זה שאנחנו מדברים פורמאלית עברית, עדיין לא אומר שאנחנו חיים אותה. העברית מבוססת על עקרונות מתמטיים. העברית כולה מדויקת להפליא, אלא שחלק גדול מהיופי שלה נסתר מעינינו, ואנו מתפעלים מהגימטריות הפשטניות. המחשה של מוחלטות הספירה העשרונית מוצגת ב"ספר יצירה":
השפה העברית מדויקת ומיוחדת. היא השפה שנועדה לשרת את מרחב העובדות. עצם השימוש בשפה מעורר את הצורך להיפגש עם מרחב העובדות, אך הוא לא יוצר את המפגש עצמו. המצב הקיומי שלנו פרוץ מאד, פתוח לאשליות. קל לנו לדמיין, שאם אנחנו יודעים לדבר נכון אז אנחנו גם חיים נכון, אם אנחנו יודעים לסגנן רעיון כך שייראה יפה ולוגי הוא יתקיים מעצם האמירה. החיים מראים לנו שוב ושוב שיש פער גדול בין האמירות שלנו ובין מעשינו היום יומיים. עם הכיסוי של מילים "יפות ונכונות" ניתן לעשות את העוולות הגדולות ביותר.
התרבות שלנו מושתתת על הנחת יסוד שיש מפגש אמיתי עם עובדה, ושבכלל יש במציאות המנטאלית שלנו אמת. יצרנו תרבות מגוונת של טכניקות של חיפוש, של התחברות לרצף לוגי ושל יישור על פיו, אך רצף מחשבות לוגיות אינו בהכרח אמת. לעיתים רצף מחשבות לוגיות יכול להוביל לטירוף. אדם מעורער בנפשו שמאמין שהוא דוד המלך חי ברצף לוגי יותר מאתנו, הקרויים שפויים. הנאציזם לדוגמא, היה מאוד לוגי. העובדות מספרות שהנחת היסוד של התרבות מוטעה, ואין מגע עם אמת אפילו לחכמים הכי גדולים, או לפילוסופים הכי מעמיקים. אם אדם מעמיק בכתביהם של אלה, הוא מגלה בכל תיאוריה סתירות פנימיות רבות, ואם מישהו מעמיק בחקר הספירות, הוא מבין שהמצב הזה מובנה לתוך עצם המחשבה האנושית ולתוך עצם מצבנו, קיומנו ומצב הווייתנו. למצב של אמת – היצמדות ליושר - קוראים בעברית 'ישראל' – ישר-אל, והוא לא מצב שבנמצא, והוא גם לא היה מעולם. אך מכיוון שקשה לנו מאוד לקבל את העובדה שאין במציאות שלנו כל יושר, אנחנו חיים ב-"עלמא די שיקרא" (עולם שקר). בעברית המילה ‘עולם’ היא משורש 'נעלם', כלומר שהוא איננו, כלומר שהוא שקר. כיוון שקשה לנו להפנים את עוצמת האמת הזו, שהעולם הוא שקר, אנחנו מייצרים כל מיני דמויות על, סמכויות, שהן מהוות בשבילנו "אמת" – "‘קו ישר" מדומיין. המצב של מלך ומלוכה, הוא הקיצוני ביותר, אך יש דוגמאות עדינות יותר כמו גורו או רב.
לתנועה העברית מצטרפים באמצעות חיים יצירתיים, בבחינת ‘יש מאין’. לאדם המצוי קשה להצטרף לכך. הוא רואה בזה פחיתות כבוד. הוא חושב שבכך הוא מאבד את ייחודו. באמת, בפועל, זה הפוך: כי רק בהצטרפות אדם נפגש בייחוד שלו. הבחירה היחידה בעצם שיש לאדם היא: האם להצטרף לחיים, להצטרף לזרימה של המאורעות, או לא. יכול להיות שאם התנועה הציונית הייתה מצטרפת למה שהיה פה בארץ ולא כובשת אותה, פני הדברים היום היו שונים מאד. זה שהגענו לארץ תמיד, בכל הדורות, ככובשים, עומד בעוכרינו. הדת העברית היא דת של שלום במהותה, אך ההיסטוריה מראה שוב ושוב כמה קשה להטמיע איכות עדינה זו.
חוק השבע הוא אחד מאבני היסוד של הספירה. השבת היא אחד האמצעים שדרכם הועברה לעברים הקדמונים הידיעה שישנם גם ממדים אחרים. בעולם שבו כל יום דומה ליום הקודם, אין עבר, אין עתיד, אין שאיפות. מה שיש זה מה שיש. ברגע שמוחדרת הידיעה, שכל יום שביעי יכול להיות אחר, שונה, הדבר מחדיר להכרה האנושית את האפשרות של מסע בזמן, ושאיזה שהוא משהו ישתנה ויתפתח בו. זו מהפכה אדירה במוח. היום כבר רעיון השבת והזמן מושרשים בנו, אך לאותו עברי קדמון זו הייתה תגלית מופלאה, מהפכנית. דווקא בגלל שלמושג הזמן עוצמה כה גדולה, יש סכנה של הילכדות בו. גם מהזמן אסור לעשות ‘פסל’ או ‘תמונה’ כי דווקא בכלי שהניע את גלגלי התנועה העברית יש סכנה גדולה של הילכדות וקיפאון.
האתגר היום הוא ל’עבור’ (מלשון עברי) ממצב סימפטומאטי אלילי למבט מאחד עברי. העבריות אינה לאומית פוליטית, אין בה נאמנות לזהות קבוצתית אתנית, אלא נאמנות אישית ופרטית לבחירה במציאות אלוהית ודחייה של המציאות האלילית. העברי בוחר במציאות אלוהית וכל המופעים הם תולדה של בחירה זו.
אלוהים הוא סמל בנו לאפשרות אחרת, לאפשרות של טרנספורמציה למציאות אחרת. בגלל שיש לנו תפיסה אלילית, המילה 'אלוהים' היא בלשון רבים, אך ההתייחסות אליה היא כאל יחיד: "ויאמר אלוהים" ולא "ויאמרו אלוהים. בסיפור הבריאה – הסיפור שהוא ראשית כל העניין שלנו, נאמר: "בצלם בראו" ‘צלם’ זה מושג אלילי. כלומר, התיאור הוא תאור בריאת מציאות אלילית ולכן גם השיח לפניה: "ויאמר אלוהים נעשה לנו אדם בצלמנו כדמותנו", הוא שיח בלשון רבים שמציין שאלוהים התפצל, שהאחדות נשברה והפיצול והזמן החל. בנוסף, ‘צלם’ זה מלשון ‘צל’ כלומר האחדות הייתה בצל – בצמצום. אח"כ יש חיזוקים לכך בזה שה’נחש’ הוא זה שמפתה את האישה. כלומר זה שמנחש, כלומר הידיעה האלילית אין בה וודאות, היא בעצם לא ידיעה אלא ניחוש משורש נ.ח.ש.. ידיעה וודאית יש רק בתוך העקרונות המתמטיים של האמונה הטהורה. כל הידע שלנו הוא ידע אלילי, חלקי וניחושי.
עשינו 'תרגיל' הסחה מבריק בעברית המודרנית – את המילה דעה שאבנו מתוך שורש ‘דע’. שורש זה בא להציג את הידיעה הוודאית - המקראית ואנו משתמשים בו כדי להעצים את דעותינו ורעיונותינו הדי שטחיות וחלקיות. אדם מתהלך על הפלנטה הזו כאילו שהוא יצור נבון, הגיוני וישר. ממבט של ילד תמים הרואה את כמות חוסר היושר והאלימות בעולם, קשה שלא לשאול איך כל זה מתיישב עם תמונת עולם של אדם אינטליגנטי מתקדם? האם האדם כפי שהוא מתנהל היום הוא באמת תבוני? האם באמת אנחנו מתקדמים לקראת עולם ישר יותר ואלים פחות? אנחנו אפילו לא יודעים לענות על השאלה הפשוטה "למה אני כאן במציאות הזו ומה אני עושה בה". בלי שאני יודע למה אני כאן, מה הטעם להתעסק בשאלות אחרות. הרי הכל נגזר מהשאלה הפשוטה הזו. אם אנחנו נפסיק להיות אליליים ונהפוך לעבריים המציאות הנוכחית תסתיים ותיוולד מציאות חדשה. לא מדובר כאן בשינוי קוסמטי, בשיפור זעיר, מדובר בטרנספורמציה טוטאלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה