פסיפס עם זאב כסמל של שבט בנימין
כל הזכויות שמורות לחווה חייט
hava.khait@gmail.com
טל. נייד 0522-407355
-
בתמונה ניתן לראות את הזאב שעיצב זאב רבן להמחשת ברכת יעקב לבנימין: בנימין זאב יטרף (בראשית מט כז). פסוק זה משמש כאן כמקור לסמל של שבט בנימין, כשם שנחש מופיע בסמל של שבט דן, איילה בסמל של שבט נפתלי, חמור בסמל של שבט אפרים...
עיצוב זה מופיע בין שאר סמלי השבטים שחקוקים בדלתות בית החולים "ביקור חולים" בירושלים (נוסד: 1925). חביב ששון הוציא את התכנון של רבן לפועל.
מעניין לציין ששמו הפרטי של רבן היה "זאב" ואולי הזיקה שלו לסמלי השבטים נבעה מן המעורבות האישית הזאת. גם שמו העברי של תיאודור הרצל , "בנימין זאב" הוא ככל הנראה תולדה של השפעת הפסוק הזה.
עובדיה אגסי (1920-1988) השתמש בציוריו באותיות מהתנ"ך באופן שמזכיר את ציורי המיקרוגרפיה שאותם החלו מאיירי קודקס לנינגרד במאה האחת עשרה לספירה, ואשר אותם המשיכו אמנים יהודיים ברציפות מאז ועד היום. אלא בעוד שהם השתמשו באותיות מהתנ"ך במקום קוים, הוא השתמש באותיות אלה במקום רקע. שיטת ציור זו ייחודית לו.
התמונות מציוריו של עובדיה אגסי מתפרסמות כאן ברשות האספן הפרטי המחזיק ביצירות של עובדיה אגסי, וכל הזכויות עליהן שמורות לו.
להלן קטעים שהעתקתי ברשות ד"ר יגאל בן נון מתוך מאמרו "חזיונות עובדיה", שנתפרסם לקראת תערוכה שכללה 30 מתוך 75 ציורי תנ"ך של עובדיה אגסי. את התערוכה יזם ידידו של אגסי השחקן אריה אליאס.
עובדיה אגסי נולד בבגדאד הבירה בשנת 1920 למשפחת רבנים... אחרי סיום לימודיו בתלמוד תורה החל לעבוד בגיל 12 לפרנסתו כצייר שלטים, גרפיקאי... מאוחר יותר בהשפעת רפרודוקציות של גדולי הציירים באירופה צייר גם פורטרטים...
אגסי הוא צייר של טכניקה ייחודית. לאחר הכנת בד הציור והדבקתו על דיקט הוא משתמש בקילוגרמים רבים של צבע לבן המשמש אותו לבניית דמויות וסביבות שהן על גבול הציור והתבליט. הצבע , שאינו מתייבש בכמויות אלה אלא אחרי כששה חודשים, נצבע בצבע אחיד, לרוב אוקר או צהוב, אך לעתים גם בצבע האדום או הירוק, או בשילוב של צבעים כהים. הצבע מנוגב במטלית ומדלל בחלקיו הבולטים של הציור, דבר המדגיש את אפקט התבליט. מריחת כמויות הצבע מתבצעת באמצעות מרית צרה ומברשות... בהרבה עבודות משתמש הצייר גם בשיבוץ חרוזי קריסטל בצבע המזכיר את הלפיס לזולי המצרי הקדום וגם בחרוזים בצבעים ירוקים צהובים או אדומים, דבר המוסיף נופך אצילי לדמויותיו.
אגסי הוא אמן של כתב. כתב עברי מרובע ואות שעוצבה באמצעות קונוס חלול עשוי מנייר פרגמנט ממולא צבע לבן סמיך שנסחט על הבד בצורת אותיות המתחברות למילים ולטקסטים ארוכים. לראשונה נזקק אגסי למילה הכתובה כדי להפריד או לחבר בין שני חלקיו של ציור שהורכב משתי סצנות בנושא מכת בכורות. בהמשך תופס הציטוט מן הטקסט המקראי מקום מכריע... טקסט פועל גם על התחום החזותי וגם על הרעיוני...
הקומפוזיציות של אגסי משלבות בקביעות ובמינון כמעט זהה טקסט מקראי וסצנות המורכבות מדמויות מבוימות. הסצנות הן מיתולוגיות, תיאורי מלחמה, חיי יום יום ודמויות אצילות של מלכים, רוזנים ומשרתיהם. קביעת גודלם של הטקסטים קשור רק לסצנה המתוארת ולמידות הציור, ולאו דווקא לחלוקה המסורתית של פרקי התנ"ך ופסוקיו. זהו כיתוב המשלים תיאור פלסטי או ציור המשלים טקסט תיאורי... אגסי דואג "לחסוך מקום" בציוריו... לפני שהוא עובר לשורה חדשה, אם יש צורך, הוא קוטע את המילה באמצע... בחלק מציוריו הוא עושה שימוש משועשע בשורות הכתובות...מציב אותן בצורה אנכית או אופקית, אלכסונית או ספיראלית, ובכך מחלק את שליטתו בקומפוזיציה הכללית של עבודותיו.
מקובל לכתוב על מזוזות את המלה שד"י שראשי התיבות שלה הם "שומר דלתות ישראל". השם "שדי", אחד משבעים ושניים שמות האל, מופיע במקרא פעמים רבות (למשל בשמות ו ג).
יתכן שהמקצוע הזה קיים ממזמן (מהימים שהסתובבנו במדבר?), אבל אני נתקלתי בו היום לראשונה, וחשתי לצלם ולהביא זאת לידיעתכם, שמא תזדקקו לבחורים אחראים אלה שיבנו לכם את הסוכה במהירות... תמורת אי אלה שקלים
בית הספר לאמנות "בצלאל" נוסד בירושלים בשנת 1906 והוא קרוי על שם בצלאל בן אורי, האמן שתכנן ובנה את המשכן שקדם לבית המקדש (למשל, שמות לא, ב). גם הרחוב שבו שוכן בית ספר זה נקרא בשם "בצלאל" וגם סוג מסוים של
רות בן-ישראל סיימה לאחרונה קריירה מפוארת כפרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב. רק אז המשיכה את הקריירה האמנותית שזנחה כאשר החלה לעסוק במשפט. התוצאה היא עשרות ציורים ממוחשבים של סיפורי המקרא, שהתמונה לעיל נמנית עליהם.
סיפור חייה מזכיר לי את סבינה סעד שזנחה את הקריירה האמנותית שלה כדי לעזור לכלכלת המשפחה במושב רמות מאיר, וחזרה אליה בהזדמנות הראשונה... שקרתה רק לאחר עשרים וחמש שנים של עבודה קשה. גם ביצירות של סבינה סעד המקרא תופס מקום מרכזי.
בתמונה: "סדום ועמורה המטרת אש וגופרית"- כל הזכויות שמורות לרות בן ישראל 2009
קבר דן ביער צרעה הוא אחד מכמה מקומות שנחשבים כקבר דן. 
בשדרות הרצל בירושלים הציבה עיריית ירושלים בשנת 2006 פסיפס באורך של תשעה מטרים ועליו פסוק מספר עמוס (א, ב) "ה' מציון ישאג" שמומחש על ידי אריה שואג. תכנן את הפסיפס חיים קפצ'יץ, והוציאו אותו לפועל פטריסיה גוטמן ויהודית אייזנברג.
פסוק ממלכים א (יט, י) חקוק על גבי פסל אליהו במוחרקה (בקרן הכרמל)
תמונת CC מאת Ori~ (c) מויקימדיה קומונס
תודה לדובוש על ההפנייה
פסל אליהו הנביא, מעשה ידי נג'יב נופי מנצרת, הוצב בתחילת שנות השישים בחצר מנזר מוחרקה (המלה הערבית "מוחרקה" פירושה מקום השריפה). על פי המסורת הנוצרית זהו המקום שבו יצאה אש מן השמים ושרפה את נביאי הבעל כפי שמתואר בספר "מלכים א" פרק יח.
התמונה מתפרסמת כאן באדיבות תמר הירדני מויקיפדיה ערך "קרן הכרמל"
שלומית אגוזי אולצ'יק העלתה לרשת מאמר בן מאה עמודים ובו שפע של התמודדויות מעניינות עם התנ"ך כמו:
1. ניסים בתנ"ך יכולים כיום, לכאורה, להתבצע על ידי טכנולוגיה בת-ימינו - ה' יכול לקרוא לשמואל בבית המקדש בשילה באינטרקום, ועקרות יכולות לעבור טיפולי הפריה.
2. מבחינה אקולוגית אנחנו בורחים מגן עדן מרצוננו באמצעות השימוש בטכנולוגיה מודרנית: פצצות האטום מסכנות את שלום העולם; התעשייה פוגעת באוזון, המכוניות גורמות לתאונות, פלאפונים ואנטנות סלולאריות פולטים קרינה מסוכנת, ואנחנו אוכלים חומרי הדברה באמצעות צמחים מהונדסים גנטית.
3. כולנו בני אדם אבל מבחינת התולדות אנחנו בני אנוש (אנושיים?) כי נוח היה צאצא של אנוש.
4. דניאל וחבריו אכלו אוכל צמחוני והתפתחו הרבה יותר מבני גילם אוכלי הבשר גם מבחינה גופנית וגם מבחינה שכלית. ניתן לראות בכך הטפה סמויה לצמחונות.
5. "יוצרים רבים מגלים קשר עז אל הטקסט התנ"כי. מעבר לסיבות אחרות, התנ"ך הוא מופת לכתיבה מעולה בעברית - והיוצרים דוברי העברית מיטיבים להעריך זאת. יוצרים ישראליים-חילוניים מרבים לשלב אזכורים ומובאות מהתנ"ך ביצירותיהם, ומגלים התמצאות - שמלמדת על התרפקות".
"כל חריגה בטקסט [המקראי] היא 'מאמץ' שהושקע, ולכל מאמץ כזה יש לדעתי - סיבה; לפעמים הסיבה היא הצפנת 'מסר' מוסרי, אלוהי ואידיאלי – ולעיתים הטמנת רמזי מרירות ואירוניה ע"י המספר... אני מוצאת ב'שיטת החריגות' דרך טובה ללימוד תנ"ך ולגילוי מסרים ספרותיים, מוסריים ואנושיים שטמונים בטקסט. זוהי צורת לימוד פעילה ומהנה, הדברים נשמרים בצורה טובה יותר בזיכרון ומופנמים יותר ברצון".
שלט של תנועת נאמני הר הבית
התמונה מתפרסמת כאן באדיבות זקו וכל הזכויות עליה שמורות לו
-
השם "הר הבית" (שמו של הר המוריה, שעליו ניצב בזמנו בית המקדש) מקורו בספר ירמיהו (כו יח). ההשפעה של התנ"ך על חיי היום יום בישראל מתבטאת כאן באופן הבולט ביותר. הר הבית נחשב לפתיל שעל חבית אבק השרפה המזרח תיכונית. כל אירוע חריג במקום זה גרם בעבר למהומות המוניות, כפי שקרה בשנת 1990 כאשר אירוע הסעת אבן פינה לבית המקדש השלישי שיזמה תנועת "נאמני הר הבית" נסתיים בירי של המשטרה הישראלית על המוני מתפללים מוסלמים.
-
רבנים חרדים אוסרים את הכניסה של יהודים להר הבית מסיבות הלכתיות
התמונה באדיבות Leifern מויקיפדיה ערך "כניסה להר הבית (הלכה)"
ביטויים עכשוויים בנושא הר הבית (ראשי תיבות ה"ה)
ה"ה בידינו
מהומות ה"ה
תפילות יום הששי בה"ה
נאמני ה"ה
כנס הרבנים למען ה"ה (ראו למשל מאמר של אבישי בן חיים במעריב מיום 25/10/2009)
חפירות ה"ה
חומת ה"ה
מסגדי ה"ה
אני ממליץ לקרוא מאמר רחב היקף ונוגע ללב שפרסם אסף ענברי במוסף "הארץ" ביום 29/09/00 על תולדות הר הבית ("תקופת האבן") ועל חשיבותו ליהדות לנצרות ולאסלם. לדבריו, היהדות הדתית איננה מעונינת מסיבות שונות בהקמת בית המקדש השלישי, ואילו בעיני היהודים החילוניים (שמבקרים בה"ה פעם אחת במסגרת טיול בבית הספר היסודי) אין לו חשיבות כלל. המסוכנות של ה"ה מתרכזת בקבוצה קטנטנה של ימין קיצוני (המכונה לעתים "סהרורי").
במהלך הפרויקט שעשיתי על סמל המגן דוד הופתעתי מן המספר הרב יחסית של אנשים בשם "דוד" שנקשרו איכשהו להיסטוריה של המגן דוד (כמו דוד המלך, דוד הראובני, דוד גנץ מפרג, דוד מילו מטרנט, דוד אל רואי, דוד כורש, דוד וולפסון, דוד בן גוריון).
לפני ימים אחדים קבלתי מהאמן הירושלמי ישראל הדני רשות להשתמש בכמה תמונות של פסלים שפיסל, וביניהן שתי תמונות שקשורות לכאורה (במודע או שלא במודע) לשמו:
יעקב נאבק במלאך (ולכן נקרא שמו ישראל, בראשית, לב, כט)
דניאל ( הדני?) בגוב אריות (ספר דניאל פרק ו).
הפסל "פרי האדמה" (2009) מתנשא לגובה של שלושה מטרים והוא עשוי אבן. תוכלו לראות אותו בגלריה הפתוחה ב"פארק דינה" שבארסוף קדם (בין נתניה להרצליה). שם גם תוכלו לראות פסל נוסף שלה בשם "הסנה הבוער" (2009) שהוא בגובה מטר אחד והוא מורכב משיח ומעץ.
הביטוי "פרי האדמה" מופיע בספר דברים בפרק כו (ב, י) וכן בירמיהו (ז,כ) ובמלאכי (ג, יא), אבל המופע המפורסם ביותר שלו (שאותו זכרתי בעל פה) הוא בספר "בראשית" כאשר קין מביא מנחה צמחונית אורגנית לה' מפרי האדמה, אך ה' שועה אל מנחת הבשר והחלב של הבל. לא ברור לי לאיזה מכל הפסוקים האלה כיוונה הפסלת אבל כך או כך שם הפסל מעיד עד כמה היא מושפעת מן התנ"ך.
כל הזכויות על התמונות שמורות לגילה קרוקר 2009
עבודה שלי בפוטושופ שמרכזת שלטי שניים עשר שבטים שצילמתי בשכונת בקעה בירושלים לצד דגל ישראל שצילמתי בהר הרצל. שימו לב שאין רחוב בנימין בירושלים (למרות ואולי בגלל שיש רחוב רבי בנימין בבית הכרם ולא רצו שהדוור יתבלבל).
מזה שנים בכל פעם שאני שומע את הביטוי המקראי "ושיננתם לבניך" (דברים ו,ז) אני נזכר בשיננית שלי, ותוהה על הקשר שבין מערכת השיניים האנושית לבין לימוד תורה בעל פה. גם הביטוי "לגרוס" משמעותו לטחון, ולטחון אפשר לא רק גריסים ולא רק באמצעות מכונה, אלא גם את התורה, ומכאן אולי הביטויים "גרסה" ו"גרסא דינקותא". בסלנג אומרים שכשלומדים צריך "לעכל את החומר" וראוי לציין בהקשר זה כי מערכת העיכול מתחילה בלעיסה באמצעות... השיניים.
התמונה מתפרסמת כאן באדיבות Editor B מפליקר. גזרתי את התמונה שלו בגודלה המקורי, חתכתי את החלק הרלוונטי בפוטושופ, יישרתי אותה, והוספתי לה אותיות שמסמלות את עשר הדברות. הרעיון בא לי כשצחצחתי שיניים בבוקר, והוא מעיד עד כמה נתפסתי לפרויקט השפעת התנ"ך על חיי היום יום בישראל בכלל ועל החיים שלי בפרט.
היצירה "דלילה" של מיקה דרימר הוצגה לאחרונה במוזיאון אשדוד במסגרת התערוכה "למה קובע". היצירה משכה את עיני בעיקר בגלל הכאפייה שבה, שכן לא מזמן הצעתי כאן בבלוג כאפייה בצבעי כחול ולבן בתור משהו שיכול לגשר בין יהודים למוסלמים. מיקה מציגה כאן גרסה של כאפייה שהיא הרבה יותר נעימה לעין, ושיכולה לשרת את אותה מטרה אפילו טוב יותר.
בנוסף בולטת ביצירה זו הניגודיות החדה שבין צבעוניות לחד גוניות, בין רכות לקשיות, כמו שמהשמות המקראיים "שמשון" ו"דלילה" משתמעת ניגודיות ראשונית ובסיסית: יום (שמש, שמשון) ולילה (דלילה).
כל הזכויות על התמונה שמורות למיקה דרימר 2009
נדמה כאילו המלים בשיר הידוע "ושמחת בחגך והיית אך שמח" לקוחות ברציפות מפסוק מקראי אחד, אבל מקורו של הביטוי "ושמחת בחגך" בדברים טז, יד
ואילו מקורו של הביטוי "והיית אך שמח" בדברים טז, טו
בתמונה: הפסוק על קיר סוכת בית הכנסת ברחוב דוד שמעוני בירושלים
פסל הסנה הבוער - שמואל סולץ
צילום שלי
-
מעל לכניסה ל"בית הכנסת הגדול" ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים יצק שמואל סולץ (1917-2000) באלומיניום את פסל הסנה הבוער, שממחיש את התגלות האל למשה כפי שהיא מתוארת בספר שמות ג, ד.
בכניסה למשכן הכנסת ניצב פסל "הסנה הבוער" מאת דוד פלומבו לזכר הנופלים במלחמות ישראל. אורחים רשמיים של הכנסת נוהגים להניח זרים ליד אש התמיד שבוערת שם.
שורה משירם של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי "מול הר סיני":
לא אגדה רעי (פעמיים) ולא חלום עובר הנה מול הר סיני (פעמיים) הסנה, הסנה בוער
נקודה למחשבה:
האותיות של המלה "סנה" ושל המלה "הנס" הן אותן האותיות. את האפשרות הזאת שמעניקה לנו השפה העברית -לגלות משמעויות חדשות באמצעות בחינת צירופי האותיות- קשה מאד לתרגם ולא ברור אם בכלל ניתן.
פסלו של יצחק דנציגר (1957) "הסנה הבוער"
תמונת CC שהעלה יאיר טלמור © לויקיפדיה ערך "יצחק דנציגר"
מוצג במוזיאון חיפה לאמנות
יצחק דנציגר (1916 - 1977) היה אחד הפסלים המשפיעים ביותר בתולדות הפיסול הישראלי
והשפעת התנ"ך עליו ודאי חלחלה גם אל האמנים שהושפעו ממנו
ציור הסנה על בול מועדים לשמחה בעיצובו של אריה גלזר 1981
עם פסוק על השובל (שמות ג,ב)
באדיבות גדעון
