מרגע שאנחנו יודעים שהמילה "עת" היא מילה נרדפת ל"זמן", הקשר בין "עת" לבין ניגזרותיה ("עיתון", "עיתונות", "עיתונאי"...) שקוף; אבל הסיבה לכך שדווקא צרוף האותיות "עת" מסמן "זמן" אינה שקופה.
לעתים ניתן להבין שורש בן שלש אותיות (או יותר) על פי הקשר שלו לשורש בן שתי אותיות; למשל, להבין ש"הגנה" מקורה ב"גן", בגלל שהגינה מגנה על הבית; ברור גם ש"גנן" ו"גינון" מקורם ב"גן"; אבל מדוע נבחר שרש בן שתי אותיות לסמן משמעות כלשהי... לא ברור.
לפיכך, מאחר שהבסיס של השפה העברית שרירותי ואטום, מרגיש גם המשתמש המיומן והמשכיל ביותר, שבחשבון אחרון העברית היא לגביו שפה זרה.
מצד שני כשמבינים לפתע את הקשר שבין הבסיס לבין ניגזרותיו (בין ה"עת" לבין ה"עיתון"; בין ה"גן" לבין ה"הגנה") מתלווה להבנה הנאה מ"כיבוש השפה".
מאחר ומחדשי השפה העברית בחרו בעברית המקראית (ולא בזו של ימי הביניים או בארמית) כבסיס עיקרי לחידושיהם יש למקרא תפקיד מרכזי בהרפתקה זו של גילוי הקשר שבין שורשי המילים לבין "עליהן".
השפעת התנ"ך על העברית בת ימינו בולטת אל מול התרגום של כל מלה מקראית לשפה אחרת. למשל: המלה המקבילה לעיתונות באנגלית איננה מזכירה כלל את התנ"ך. חלק ניכר מן המלים בעברית מקורן מקראי...צריך רק לפתוח מילון על מנת לבדוק זאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה