מצורפת גם כתבה שכתבה עליו דר' דליה הקר-אוריון, יוני 2007. שמתייחסת יותר לציורי השואה שלו. לדבריה מדובר באמן נאיבי אקספרסיבי, שציוריו עשירי הצבע והמרקם מעלים את סיפורי התנ"ך בדרך מקורית ומלאת עוצמה. ציוריו מתכתבים עם אלה של הציירים האקספרסיוניסטים חברי תנועת "הגשר", שפעלו בתחילת המאה העשרים.
להלן הכתבה (שכל הזכויות עליה שמורות לד"ר דליה הקר-אוריון):
צבי הלפרין-אנדרטאות צבעוניות-"אוניברסיטאות שלי" / ד"ר דליה הקר-אוריון, יוני 2007
האנדרטאות הצבעוניות של האמן צבי הלפרין מנציחות ומכילות בתוכן בכפיפה אחת קודש וחול, יהודים וגויים, עבר והווה ושואה ותקומה.
במשיכות מכחול עשירות צבע, המונחות בפקטורה עבה הוא מעלה בפנינו עולם אינטגרטיבי הנמצא על קו התפר בין דמיון למציאות ונוצר ע"י נוסטלגיה וזיכרון בשילוב עם חיבור לקרקע ולמכורה בהווה.
הסופרת הדנית קארין בליקסן הטביעה בשנת 1903 את המושג: "דמיון ממושמע" המתייחס לחשיבות העולם והאמת הפנימית של האמן ללא קשר למאורעות חיצוניים. הסופרת שגרה תקופה ארוכה בחייה באפריקה כותבת: " לא חשוב איפה אהיה בעתיד, אני תמיד אתהה אם יורד גשם בנקונג" ( מקום בקניה). צבי, או כפי שהוא כונה בילדותו הרשל, חי בארץ מאז שנת 1947, אך בציוריו הוא חוזר ומחזיר אותנו למחוזות ילדותו עם השמחה והעצב השזורים בהם. גם תיאורי העלייה ותיאורי נופים בארץ מושפעים מחוויות ילדותו.
בדרכו האמנותית הייחודית שיש בה שילוב של נאיביות ואקספרסיוניזם הוא מבטא את הקשר העמוק לעברו האישי ולמורשת, הדת והעבר הקולקטיבי של העם היהודי.
צבי הלפרין הוא פנסיונר שעסק בייעוץ למיזוג אויר. הוא נשוי באושר ללאה, אב לשתי בנות ובן וסב לארבעה נכדים שכולם ממשיכים את דרכו "בראש גדול". האמת האמנותית שלו היא " לספר בדרך שאני רואה את פיסת האמת! " ובחיים: "אף פעם לא הייתי קורבן תמיד גילתי תושייה, מחשבה חיובית והתנדבות". בעבודתו כמו בחייו תמיד גילה תושייה, מחשבה מקורית, חוש טכני מפותח וחוש אמנותי. את המוצאות אותו בימי ילדותו המוקדמים, המאושרים, את ההידרדרות בעקבות המלחמה והאובדן, את העלייה ארצה והתקומה הוא מעלה על גבי בדי ציוריו לצד ציורי התנך. לגבי העלאת נושאים כואבים הוא אומר: "לזכור תמיד זוכרים, אך כשרוצים להעלות את זה מחדש חוזרים לפרטי פרטים". את האיזון בין העלאת הנושאים של השואה עם המטען הכבד הכרוך בהם הוא מוצא על ידי שילוב. " אני לא נכנס למרתף, אלא אחרי ציור על נושא כבד, אני קונה פרחים ומצייר אותם או נוסע למטולה, עין חרוד ומקומות אחרים ומצייר אותם."
הוא נולד בשנת 1930 בעיר המחוז סטניסלבוב. העיר שוכנת באזור תוסס ורבגוני, שידע הרבה תהפוכות פוליטיות היא שוכנת היום באוקראינה המערבית אך בשנות ילדותו מחשבה כחלק מפולין המזרחית.
אל השפה העברית התוודע כבר בגיל שלוש כשהוריו, שהיו מבית חסידי, הזמינו רבי לביתם, כדי שילמד את הילד א', ב,. אחר כך המשיך ללמוד עברית במסגרת לימודיו בחדר ובבית ספר תרבות. גם כילד וגם בבית הספר התגלה הכשרון היצירתי והאמנותי שלו והוא היה אחראי על הקישוטים, צייר וגילף. המפגש הראשון עם עולם הצבעים התרחש בית המסחר לחומרי בניין וצבעים שהיה בבעלות הוריו. היה שם הפחם השחור וצבעי היסוד: אדום, כחול וצהוב אותם ערבב כדי ליצור מכלול גוונים נוספים. כמו כן ידע כבר מגיל צעיר להשתמש בכלי גילוף לעץ ובגיל חמש עשה את החליל הראשון שלו.
מפגשים ססגוניים נוספים עם צבעים, צורות ססגוניות, דברי אומנות ושפע של טיפוסים נערכו בימי השוק השבועיים. איכרים מכפרי הסביבה לבושים בתלבושותיהם האזוריות, הביאו את מרכולתם ופרי יצירתם לשוק ועיניו של הילד לא שבעו מראות את השפע המרנין, שכלל בין היתר דברי אומנות, חריטות בעץ, כפות ומזלגות.
הוא היה בן לאשתו השניה של אביו, שגדל בחצר אחת עם משפחתו ומשפחות אחיו הבוגרים. לאחד מאחיו הבוגרים הייתה בת גדולה ממנו בשם חנהל'ה, בן בגילו ובן קטן ממנו, עימם נהג לשחק. מאוחר יותר אחרי שנספו הוא העלה את זכרם בציוריו.
עד שנת 1939 חי חיים שלווים שהוא מגדיר אותם כ"אינטנסיביים ועשירים. אך המלחמה גרמה לזעזועים, שינויים במקומות המגורים, חשיפה לאכזריות ולרצח עם ומשפחה. השינוי החל בשנת 1939 כשהגרמנים כבשו את האזור. בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, ויתרו הגרמנים על האזור בו גר לרוסים והקומוניסטים שראו במשפחתו בורגנים עמדו לשולחם לסיביר. בעקבות הסכם כספי הסכימו לגרשם לעיירה הקטנה בשם אוטונייה, ששכנה 30 ק"מ מעיר הולדתו והייתה ידועה באדמורים שבה. צבי-הרשל נשאר בסטניסלבוס אצל משפחת אחיו הגדול ונהג לבקר את הוריו בסופי שבוע.
כבר אז נוכח שתושייה, יצירתיות ועבודת כפיים יכולות להציל חיים. אביו שהגיע חסר כל למקום השתמש בתושיית כפיו ויצר רהיט מגזע עץ שמצא, שולחן לאמבטיה שנהיה יצירת אומנות שימושית מגולפת בעץ. אביו ובעקבותיו הוא יצרו רהיטים מעץ, ארגזים במקום הסלים הקלועים שהאנשים היו רגילים אליהם וכן ארגנו קורס למעונינים.
ביוני 1941 כשפרצו הגרמנים לאזור, ערכו האוקראינים פוגרום ביהודים, אך במשפחתו לא פגעו " כי לא היו קומוניסטים,". כמו כן היה כבוד רב לעבודת כפיים ולפרנסה.
אחרי החגים של 1941 חזרו לסטניסלבוס שם היו עדים לשיטה המתוחכמת של הגרמנים ל"רצח עם". הגרמנים נעזרו ב"יודנראט" , בשקרים ובתואנות שווא והחלו להשמיד את היהודים בצורה שיטתית. בתחילה כנסו את האינטלקטואלים: מהנדסים, רופאים, רבנים ומורים, להתכנס בכיכר המרכזית, בתואנה שהולכים לספק להם עבודה. משם העמיסו אותם על מכוניות, הובילו אותם ליער והרגום, למעט שני מהנדסים ושלושה רופאים.
ב12 לאוקטובר, ליל "הושענה רבה", עשו "אקציה". 12 אלף יהודים נהרגו אחרי שהובלו מכיכר השוק לבית הקברות, נורו ונפלו לתוך בורות שהוכנו מראש. באותו בוקר אצלם בחצר, החלו להחביא את הרשל ועוד חמישה ילדים. הם נשלחו למסגרייה, שם בתוך חלל הגג הייתה רצפה כפולה ( שם היה משחק במחבואים). הילדים היו בטוחים שם ואנשי היודנראט שבאו לחפשם, לא מצאו אותם. הטרגדיה התרחשה כשחנהל'ה היפה והחכמה רצתה לרדת ולקחה אתה את אחיה הצעיר בונג'ו. היא לקחה אותו למטפלת האוקראינית הצעירה שטיפלה בהם, שגרה במרחק שני בתים לידם . המטפלת "שונאת ישראל", לקחה את הילדים למגרש וחבר שלה הוביל אותם לבית הקברות, שם הרגום.
אירועים טרגיים אלה הונצחו ביצירות: "חנהל'ה" (נמצאת בבית ווהלין) וביצירה המתארת את האב באבל שיצא מדעתו מרב צער וישב בבית הקברות עד שהרגו גם אותו. "מלווה ילדים לגן-עדן".
אחרי חודש נובמבר באותה שנה סגרו את היהודים בתוך גטו וגם שם מצא דרכים לשרוד ולהרוויח. הם נשארו בביתם והבאר שהייתה בבעלותם סיפקה מים ליושבי הגטו. הוא הי ה אחראי על המים וגם קבל כסף עבור עבודתו. בבאר הייתה משאבה ובוכנה מגומי ועור שנשחקה מדי פעם. הוא מחדש את הרצועות מעור אותו לקח מנעליים ישנות. בכל חג עשו אקציות חדשות ובפסח הטילו על ה"יודנראט" לאסוף 5000 יהודים. אנשים מתו ממחלות,מקור ומרעב ועגלות שהובילו מתים מופיעות בחלק מציוריו.
בכל פעם שהייתה אקציה הוא היה מתחבא והתגרה בגרמנים ובכלביהם. את הגטו חיסלו בשנת 1943 אך הוא' אמו ועוד אח הצליחו לברוח באמצע פברואר. הם שרדו בדרכים במחבואים אצל גויים, בשדות, ביערות, לעיתים עם קבוצות שהיה להן נשק, עד קיץ 1944. גם בתקופה זו עסק בשזירות מקש, עשיית כובעים ועבודות אחרות מקש. כשהגיעו הרוסים עברו לפולין ומשם למחנה עקורים "פרנואיד" בגרמניה.
כאן החלה פרשת ההכשרה לעלייה, היה בבית ספר של תנועת "דרור" והמשיך לעסוק בקישוט, ציור וכתיבה. בשנים 6- 1945 היה במחנה עקורים ובשנת 1947 היה בקבוצה הראשונה של המעפילים ארצה. את הנסיעה בספינה שהובילה אותם ארצה, שהייתה "כקליפת אגוז", הוא מתאר ברבים מציוריו.
הנסיעה באנייה (סירה) ככלי מעבר מהגולה לתקומה תופש מקום חשוב ביצירתו ("המעפיל האלמוני", "סירה עם חלוצים" ועוד).
הבריטים שתפשו אותם העבירו את המעפילים לקפריסין, שם שהה. 10 חודשים לפני הכרזת המדינה הגיע סוף סוף ארצה. כנער שהה בקבוץ גליל ים, החל לעבור אימונים והיה בפלמ"ח. קנאותו לשפה העברית באה לידי ביטוי בין היתר בהקניית השפה לעולים חדשים.
הוא היה בין מקימי קבוץ משאבי שדה שבנגב, עזב לרמת גן ועסק במיזוג אוויר והוכרז בשנת 2000 ליקיר האיגוד הישראלי של מהנדסי קירור ומיזוג אוויר 2000. עד היום כשיש בעיות לא שגרתיות פונים אליו.
הפעילות האמנותית היוותה חלק מכל שלב בחייו גם במלחמות השונות רשם עצים, קוצים ונופים בגיר, עיפרון ופחם. בזמן מלחמת "ששת הימים" צייר נעליים במדבר וב"יום כפור" גילף דמות מיתד של אוהל. בציורי השמן שלו יש שילוב של בתים, אירועים, דמויות סטארוטיפיות ולעיתים מילים כתובות המבארות את הנושא. לדוגמא: " סטניסלבוס תשרי תש"ב תשליך אחרון.
האמנים האהובים עליו הם רמברנדט, דלקרואה וואן- גוך כולם אמנים מחדשים בתקופתם שהאיכות הקיימת ביצירתו ומתחברת אליהם היא הבעת האמת הפנימית ללא פשרות "מהבטן" בדרך שנראית להם כנכונה. מהאמנים הישראליים הוא מעריך את מרסל ינקו ואת משה קסטל וכן ציורים מסוימים של נחום גוטמן ושל לאה ניקל.
האמת האמנותית שלו היא " לספר בדרך שאני רואה את פיסת האמת! " ובחיים: "אף פעם לא הייתי קורבן תמיד גילתי תושייה, מחשבה חיובית והתנדבות". העולם הנגלה בציוריו בנוי לפי כלליו: אין פרספקטיבה מקובלת, אין התייחסות לאור וצל מציאותיים, הצבעים אקספרסיביים בהתאם לתחושותיו ולעיתים סמליים כמו בשימוש בירוק בפני רחל הנוטה למות, או כמו בפרחים האדומים המסמלים דם ב"אסון כל חי".
דויד רוקד לפני הארון
את הנושאים הלקוחים מהתנ"ך הוא מצייר בדרך לא שגרתית. " אני פרובוקטיבי עם ציורי התנ"ך, יש לי דעה משלי." כתוב בפרוש שדויד ראה את בת שבע עירומה, לכן מצייר בגלוי ציור יותר נועז. לדוגמא בציור "דויד רוקד לפני הארון" מועלה דויד כדמות גדולת ממדים הניצבת המרכז הציור ומרימה את ידיה. באחת מהידיים הוא מחזיק כלי נגינה. לפניו צמד הנושא את ארון הקודש ומאחוריו קבוצה נוספת של מנגנים יחפי רגליים. מאחור ישנה קבוצה נוספת של דמויות קטנות ממדים ציפור (מלאך?) נוחתת מעל לעבר הכלי שדויד מחזיק בידו ובצד ימין למטה מצטיירים שריגי גפנים ואשכולות ענבים. הצבעוניות עזה ומונחת בשכבות עבות של צבע, שכבה על גבי שכבה. היא מכילה שילובים של ירוק,צהוב עם אדום-חום, ורוד ותכול. האווירה טעונה כמו בציוריו של האמן האקספרסיוניסטי הגרמני חבר תנועת ה"גשר" אמיל נולדה.
הדמויות המאכלסות את ציוריו בכלל וציורי ירושלים בפרט אינן מחייכות. לעיתים הן סטריאוטיפיות בגווני ירוק וצהוב ולעיתים זועמות.
הרומן של צבי הלפרין עם ירושלים הוא עמוק ומיוחד. מעת לעת הוא פוקד אותה, מטייל בשכונותיה, מצלם סצנות ומצייר אותן.
"חלק חשוב זה להתבונן באובייקט, אני מתלבט ומתווכח עם עצמי, צבע כמו שם זה הרי לא זה ואז אני מוסיף ומשנה וזה מה שיוצא.."
בתיאור שכונותיה של העיר ירושלים הוא מוצא חיבור לחיים היהודיים בגולה שאבדו ואינם וקשר לססגוניות שאפיינה את ילדותו.
מקומות נוספים בהם הוא אוהב לבקר הם הגליל והנגב והוא מנציח במכחולו מקומות רבים בארץ, אותה הוא כל כך אוהב. בציורי דגניה לדוגמא בולטים בניני הסילו-מכילי המזון, גם במיקומם וגם בהגדלת מתאריהם. הגדלה של מתארים מיועדת להראות את חשיבות האובייקט המתואר ומבחינתו מבנים המכילים אוכל חשובים. הד לזיכרונותיו מימי ילדותו בהם היה צריך להשיג מזון כדי לשרוד.
האמן מתייחס גם למאורעות הוויים בארץ.
בציורו "מלחמת לבנון" (2007) הוא מתייחס בדרכו המיוחדת למלחמת לבנון השנייה. את הפלורליזם האנושי דרך דמויות החיילים בהפוגה, לפני היציאה לקרב.
כל אחד מתעמת עם המצב בדרכו : האחד מתפלל לבוראו, אחר יושב על ארגז תחמושת ואוכל אבטיח שלישי נח על טנק.
אמנותו הבלתי אמצעים של האמן הקוהרנטי צבי-הרשל הלפרין מחוברת לעם היהודי לדורותיו. בציוריו המכילים 60 שנות יצירה הוא משחזר, נכנס לפרטים, מתעמת ומנציח אירועים מהעבר ומההווה וממשיך להעשיר את עולמנו בציוריו הדשנים ועשירי הצבע.
יצירות יוצאות דופן בכנותן, עוצמתן והרושם שהן מותירות אחריהן.
השבמחק