אפנת בראשית- דגם אדם ודגם חווה

יצירה חדשה של סבינה סעד 

(c)

 אפנת בראשית- דגם אדם

אפנת בראשית- דגם חווה

השפעת התנ"ך על הארכאולוגיה הישראלית

בישראל נדמה שהארכאולוגיה היא שפחה של חקר המקרא. בימים האחרונים קראתי כמה וכמה מאמרים על הארכאולוגיה של נקבת השילוח [1], והתרשמתי שחוקרים רבים עשו מאמץ גדול במשך תקופה ארוכה על מנת לשדך את הממצאים של הארכאולוגיה לפסוקים של התנ"ך. השיא של השידוך הזה, בעיניי, הוא שיש הקוראים לנקבת השילוח בשם נקבת חזקיהו. זה גם מה שכתוב על השלט שהוצב בכניסה לנקבת השילוח מכיוון נביעת הגיחון.

לו הערך של האמת היה חשוב לרשויות הממונות על המצאת  השמות בישראל שמו של מפעל המים העתיק הזה היה צריך להיות מנהרת הגיחון. אבל במדינה שלנו, כל עוד החזק קובע את ההיסטוריה ואת השמות, יהיה שמה של אמת המים התת-קרקעית הזאת "נקבת חזקיהו".

אז איך קרה שמנהרת הגיחון הפכה לנקבת חזקיהו?

כאשר התחיל אדוארד רובינסון לחקור את המנהרה, הוא ברר אצל התושבים המקומיים. הם לא ידעו שיש קשר בין מי מעין השילוח לבין מי מעין הגיחון. הם חשבו שמדובר בשני מעיינות נפרדים. לכן הם קראו לברכה שאליה נאספים מי הגיחון בשם ברכת השילוח, ומכאן גם שמו של הכפר הערבי סילואן, שתורגם לעברית ככפר השילוח.

בשנת 1880 גילו את כתובת השילוח, המתארת את מפגש שתי קבוצות חופרי המנהרה. בכתובת זאת מופיעה המילה "נקבה" פעמיים בשורה הראשונה. (והיא איננה מתייחסת למנהרה כולה אלא רק לקטע האחרון שהפריד בין שתי קבוצות החופרים. לאחר נקיבתו של קטע אחרון זה ניתן היה להזרים מים למנהרה). לפיכך, כתובת השילוח היא המקור (אחרי 1880) להמצאת צירוף המילים נקבת השילוח. אחרי ששידכו את הממצאים הארכאולוגיים לפסוקי התנ"ך המתאימים כבר קל היה להמציא את צירוף המילים "נקבת חזקיהו", שמצלצל כמו צירוף מילים מקראי.

לפי חוקרי הכתובות כתובת השילוח יכולה הייתה להיכתב מאות שנים אחרי חזקיהו, אבל מי שקובע את השמות אינו נוטה להתפעל מן העובדות.

מדענים שבדקו את ההרכב הכימי של חומרים שונים שדגמו מהנקבה תארכו את חפירת נקבת השילוח לטווח שנים שבין 800 לפנה"ס לבין 300 לפנה"ס, אבל ועדת השמות שאישרה את השלט "נקבת חזקיהו" בחרה לה את המאה השביעית, שמתאימה לפסוקי התנ"ך. המתנגדים אפילו לא תבעו את עלבונה של מנהרת הגיחון בבית המשפט לענייני שמות של מקומות.

חציבת מנהרה בתוך הר סלעי, לאורך מאות מטרים, על ידי שתי קבוצות חופרים, שאחת מהן חופרת בצלע אחת של ההר והשנייה בצלע המנוגדת, והפגשתן בנקודה מסוימת באמצע ההר, היתה בימי קדם בעיה הנדסית קשה. שליט שנאלץ להחליט על חפירת מנהרה שכזו, בשל חשש ממצור של אויב שינתק את אספקת המים לעירו, היה מעדיף לקבל הוכחות לכך שחפירה שכזאת אכן תניב את התוצאה המקווה, שכן עלותו של מפעל שכזה גבוהה, ומשך העבודה הנדרש להשלמתה נאמד בשנים. גם היום, אם נטיל על מהנדס לתכנן מפגש שכזה בלי שימוש במכשירי המדידה המדויקים של תקופתנו, כלל לא ברור אם הוא יצליח לעמוד במשימה.  

לא ידוע עד היום איך נחפרה מנהרת איפלינוס באי סאמוס. ניסיונות להבין ב"הנדסה לאחור" מה יכולה הייתה להיות התכנית הגיאומטרית שתבטיח את מפגש חופרי מנהרת איפלינוס באי היווני סאמוס כרוכים בידע גיאומטרי ברמה גבוהה, כך שעד היום מי שאיננו מומחה לגיאומטריה יתקשה להבין את ההסברים.

מנהרה אחרת שנחפרה משני צדדים היא נקבת השילוח בירושלים. החוקרים אינם מכירים מנהרות נוספות מסוג זה בתקופה העתיקה.

לפיכך השאלה היא איזו מנהרה נחפרה קודם?

סאמוס הייתה במאה השישית לפנה"ס בירת הידע המתמטי העולמי. ההיסטוריון הראשון , הרודוטוס, מציין שהיו בה באותה תקופה שני מפעלים הנדסיים מופלאים ענקיים בנוסף למנהרת איפלינוס: סכר בים, והמקדש הגדול בעולם. ההערכה לסאמוס הייתה גדולה עד כדי כך שהאגדה מספרת שפיתגורס עצמו נולד בסאמוס. לפיכך אם יבוא מישהו להיסטוריון של המתמטיקה ויספר לו שהידע ההנדסי הדרוש לחציבת מנהרה משני צדדים, ולהפגשת החוצבים בנקודה מסוימת, פותח על ידי מהנדסים בירושלים והועבר לאי סאמוס, לא קשה לשער מה תהיה תגובתו.  סביר יותר להניח כי הידע המתמטי של אנשי סאמוס הובא לידיעת יוזם נקבת השילוח, ושבלעדי ידע זה הוא לא היה נכנס להרפתקה יקרה כל כך.

המסקנה העולה מדברים אלה היא שמאחר ומנהרת איפלינוס נחפרה בתקופת שלטונו של פוליקרטס בסאמוס (535-522 לפנה"ס) לא ייתכן שנקבת השילוח נחצבה לפני תאריך זה, וטועה מי שמייחס את היזמה לחציבתה למלך חזקיהו, שמלך בסוף המאה השביעית לפנה"ס [727 או 715 לפנה"ס עד 698 או 686 לפנה"ס]. אבל גם בלי המסקנה הזאת את השלט "נקבת חזקיהו" ראוי לשנות ל"מנהרת הגיחון".

הערות:

[1] תודה לידידי אהוד חפר שצרף אותי למחקר שלו על נקבת השילוח.

הגיחון פועם שנית ופרשנות חדשה לזדה בצור

מאת זאב ברקן ואהוד חפר

הקדמה: הכתוב להלן אינו מאמר מדעי. הכותבים חפים מכל ידע מקצועי בארכאולוגיה, אפיגרפיה או הידרולוגיה.

האחד למד ספרות והשני רפואה וטרינרית. שנינו פנסיונרים, ולכן אולי הגענו למקום שממנו רואים רחוק רואים שקוף [בתודה לפרופ' עודד ליפשיץ]. לפיכך אין לפניכם מאמר מדעי, אלא ניסיון חובבני להבין אחת מתוך עשרות השאלות הקשורות למערכת השילוח, ראשון מפעלי המים מסוגו בעולם, וכנראה גם המסתורי ביותר מעולם. [חומר רקע נגיש ושווה לכל נפש נסקר בתחתית הערות השוליים].

בכניסה לבית המעיין צילם: זאב ברקן

מבוא: בבוקר צח עמדנו בכפר סילואן, בכניסה לבית המעיין, וגילינו שההיסטוריה אינה נחה על שמריה. המקום נחסם

בשער מסורג ומנעול. מלב המאפליה הגיח המשגיח עם צרור מפתחותיו, אך לא היה לאל ידו להכניס אותנו. מחילופי

השיחות שלו עם הרשויות בעיר דוד למדנו שהמקום הפך ל"שער הטובלים". להצדקת השם, הגיע מאחורינו יצחק,

 כיפה שחורה לראשו, מגן דוד גדול לצווארו, גורמטים על ידיו, ומגבת על כתפו. השער נפתח לפניו, ללא דין ודברים

או כרטיס כניסה. עד שהגיע האישור מגבוה, סיים יצחק לטבול, להתנגב ולהתלבש, ושב אל פני האדמה זך וטהור.

נכנסנו לנקבה לבדנו, מתוך מטרה לבדוק משהו [ר. להלן] בנושא שיטת החציבה. 

צילום של הנקבה משנת 1900

מתוך ויקיפדיה ערך נקבת השילוח

בדרכנו אל מפגש החוצבים היינו עדים ללא יאומן:

רוח עזה תשבר אניות תרשיש: גל מתגבר והולך של נהמות, יללות וצריחות נשים, כמו בסרט כאשר האינדיאנים

מסתערים למתקפה הסופית, הגיח מאחורינו. נצמדנו למגרעת בקיר ועל פנינו חלף נחשול של תיירות אמריקניות,

כשהן מבטאות את התרגשותן בכל אוקטבה אפשרית. לא היו נפגעים. הגיחון סיים את פעימתו. הנחשול חלף, פני

המים שפלו מעט, ולאט לאט נחלשו היבבות במורד הנקבה.

                                                     כתובת השילוח

                [תמה] הנקבה. וזה היה דבר הנקבה. בעוד [מניפים החוצבים את] הגרזן איש אל רעו ובעוד

                שלוש אמות להנק[ב נשמע] קול איש קורא אל רעו, כי היתה זדה בצור מימין ומ[שמ]אל. וביום

              הנקבה היכו החוצבים איש לקראת רעו, גרזן על [ג]רזן, וילכו המים מן המוצא אל הברכה במאתיים

              ואלף אמה, ומ[א]ת אמה היה גובה הצור על ראש החוצב[ים].

איך יכולה כתובת כה קצרה, בכתיבה תמה וברורה, לעורר כל כך הרבה שאלות?. להלן חלק מהן:

1.      מי כתב, מתי, ולשם מה?

2.      מדוע לא נחצבה במקום פומבי?

3.      מדוע נחקקה רק על חלקו התחתון של הלוח המוחלק ומדוע לא נחקק דבר על הלוחות המוחלקים האחרים?

4.      מהו הגרזן? בוודאי לא מה שאנו קוראים לו כך היום.

5.      מהי הזדה אשר בצור מימין ומשמאל?

דיון: לשאלות 1 ו-2 אין כל רמז לזנב של תשובה. לחלקה הראשון של שאלה 3 יש תשובה מהדמיון הפרוע: החוצב

קיבל את הטקסט על שני אוסטרקונים. לפני שהתחיל, נפל מידו הראשון והתרסק. כדי לא לאבד זמן, התחיל בקטע

השני, וכאשר סיים אותו...(השלם כאוות נפשך). ניסינו להיות רציניים באשר לשאלה 4.

"גרזן על גרזן": המילה מופיעה במקרא ארבע פעמים: פעמיים ככלי חציבה [1] ופעמיים ככלי חטיבה [2]. המילה

הנרדפת קרדום מופיעה שלוש פעמים ככלי חטיבה [3], והנרדפת ברזל שלוש פעמים ככלי חציבה [4] ו- 65 פעם

כמתכת. כנראה שלא ניתן להקיש משם הכלי על צורתו הפיסית, ומכל מקום הגרזן המקראי הוא שם כולל לכלים בעלי

קת קצרה, חדים במידה שונה. הקרדום מציין כנראה כלי בעל חוד שטוח, בדומה לגרזן בן ימינו. האזמל מופיע שלוש

פעמים במסכת חולין ומסכת כלים, ככלי שחיטה, נגרות וסנדלרות, ומכאן שהוא כלי חד, בדומה לאיזמל המנתחים של

ימינו. נראה לנו, לפיכך, שהחציבה התבצעה בכלי אחד [ללא אזמל], בעל חוד גס במישור הקת, דומה לפטיש

סתתים של היום. 

הזדה, פרשנות קודמת: התפישה שהנקבה נחצבה תוך מעקב אחר סדק קרסטי או טקטוני היתה מקובלת עד לא

מכבר, ולפיכך הזדה היא סדק או מישור חילחול. התוספת "מימין ומשמאל" נאנסה, לכן, לפרשנות לפיה לקבוצת

חוצבים אחת היה הסדק מימינם, ואילו לנגדית משמאלם [רות עמירן]. פיתולה של גרסה זו עולה על פיתולי הנקבה

עצמה. בנוסף, הסבר זה מתעלם מרוח הכתובת, שמשקפת התנסות אישית של מי שהיה שם, בוודאי לא משני

הצדדים בו זמנית. עם מחקרו של פרופ. עמוס פרומקין, ששלל סדקים אנכיים ואפקיים כאחת, ניתן לוותר על גישה זו

לחלוטין.

הזדה לפי גישתנו: 

א. שיקול טקסטואלי: המילה היא יחידאית. מבחינת הגזרון, היא נקשרת לזד, זדון ומזיד. השערתנו, ללא סימוכין

לשונאיים, היא: "בצדיה" היא מילה נרדפת ל"במזיד", אך הגזרון שלה הוא "צד". לכן, יתכן שבגלל הקשר הסמנטי, יש

להבין את הזדה כמשהו הקשור לצדדי החציבה.

ב. שיקול ביצועי: הנקבה תוכננה להעברת מים בלבד. מידותיה הן, לכן, המינימליות המאפשרות עבודת כריה.

הגובה נובע מקומת אדם, למעט קטעים גבוהים כתוצאה משגיאות תכנון. הרוחב, לעומת זאת, מספיק לשני עובדים

לחצוב במקביל, כל אחד בחלק שבין 40 ל-60 ס"מ. יכול מי לשאול מדוע שני חוצבים, בזמן שרוחבו של אדם בודד גם

הוא היה מספיק להעברת המים. התשובה נעוצה בטכניקת החציבה שלהלן.

ג. ממצאינו: עקב פעימות תכופות של זרם התיירים, הגבלנו את מאמצינו לחציבה העוורת האחרונה של החוצבים מכוון הטירופיאון, להלן "העוורת". עומק החציבה כמטר, וחתכיה מובאים באיורים 1 ו-2. בנוסף ראינו לאורך הדרך את חריצי הצד של החציבה. רוחב החריץ ועומקו כ- 5 ס"מ. הוא מופיע בפינה הימנית ו\או השמאלית העליונה, בצד אחד או שניים, או מיושר כלפי מטה ונעלם.

                         

                                      

ד. מסקנותינו: בכל קבוצת חציבה עבדו שני אנשים בחזית, כל אחד בצמוד לקיר הצדדי. תפקידם היה ליצור את

הזדות, כלומר בליטות לעומק בשתי הפינות העליונות, תוך שמירה על קווי הקירות והתקרה. התקדמות זו הותירה

מאחוריה גבנון סלע, שטופל על ידי עובדים נוספים. בדרך זו הושגה מהירות חציבה גבוהה יותר מאשר בשיטת

החוצב הבודד: חלק ממסת הסלע טופל באמצעי שבירה או ביקוע מהצד, ורק חלק בכרסום חזיתי איטי.

קריאה חדשה של הכתובת: הכתובת בנויה משני משפטים, הראשון פותח כמשוער ב"...וזה היה דבר הנקבה"

והשני ב"וביום הנקבה". מקובל היה להניח שהפתיחה הראשונה היא הקדמה כללית לכל הסיפור שבא בעקבותיה

ברצף. אנו טוענים שהמדובר בשני ארועים שונים- ארוע השמיעה וארוע "גרזן על גרזן", המתרחשים בהפרש של

כמה שעות לפחות, הזמן הנחוץ לחציבת כ-120 ס"מ.                                                           

     בזמן הארוע הראשון היו זדות בעומק של 30- 40 ס"מ ואולי יותר מצד אחד ואולי משני הצדדים. מצב זה הותיר

שכבת סלע דקה, שעביה ניתן להקבע בניסוי, שאפשרה קשר אקוסטי [איור4]. מבנה המשפט השני [הסמיכות בין

"גרזן על גרזן" ובין "וילכו המים"] רומז אולי על מצב שבו היה כבר קשר עין בין הצדדים, ונקבעה פריצה טקסית של

המחיצה האחרונה .

                                          

______________________________________________________________________________

[1] מל"א ו' 7  , ישעיהו י' 15.                           

[2] דברים ב' 19, י"ט 5.

[3] שמואל א י"ג 21, שופטים ט' 48, ירמיהו מ"ו 22 ("ובקרדומות באו לה כחוטבי עצים")

[4] מלכים ב' 5-6, ישעיהו י' 34, קוהלת י' 10 ("אם קהה הברזל").

חומר רקע: 1. הערכים "נקבת השילוח" ו- "כתובת השילוח" בויקיפדיה.

               2. הרצאתו של פרופ. עמוס פרומקין "אור חדש בקצה המנהרה", יו-טיוב

               3. רקע היסטורי לתקופה [מומלץ ביותר] - עודד ליפשיץ: היסטוריה, מקרא ומה שקרה, יו-טיוב

תעלה שמאל

מתוך ויקיפדיה ערך נקבת השילוח

תקרה נמוכה מאד באמצע הנקבה

מתוך ויקיפדיה ערך נקבת השילוח

הזמנה לתערוכה נשים בתנך בבית ציוני אמריקה תל אביב

נשים בתנ"ך בנופי גולן

תערוכת צילום של דיקלה לאור 

בבית ציוני אמריקה, תל אביב

 18/8/17 - 18/10/17

אירוע פתיחה חגיגי ביום חמישי ה7/9/17 בשעה 19:00

רעיון הבחירה

קין היה הבן אדם הראשון במלוא מובן המילה. הבן אדם השני במלוא מובן המילה היה אחיו הקטן, הבל. אלוהים העדיף את האח הקטן על פני האח הגדול, ולכן קין רצח את הבל. זה מה שקורה כאשר יש לאלוהים העדפה. אותו דבר קרה אחרי שאלוהים העדיף את עם ישראל על פני העמים האחרים: בני העמים האחרים רצחו את בני ישראל בכל דור ודור, כולל בשואה. את הדבר הזה אי אפשר לתקן, כי מקור רעיון הבחירה בתנ"ך, שהוא הספר הכי נפוץ בעולם, וכבר אי אפשר לאסוף את כל העותקים בשביל למחוק אותו.

=

ראו:
ויקיפדיה- ערך "אתה בחרתנו מכל העמים"

מאיר בר-אילן, רעיון בחירת ישראל בתפילה היהודית, ש' אלמוג ומ' הד (עורכים), רעיון הבחירה בישראל ובעמים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 145-121

השפעת התנ"ך על חיי היום יום של החילוניים בישראל

מאמר זה פורסם באתר READER עד שהאתר הזה בוטל

=

הישראלים היהודים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: דתיים וחילוניים. אורח החיים של הדתיים מבוסס (כידוע) על התנ"ך, אבל גם החילוני שמנסה להתרחק מהדת מגלה מדי פעם, להפתעתו, כי התנ"ך מחלחל לכל פינה במציאות חייו היום יומיים. לפיכך גם החילוני יכול בהחלט לראות עצמו כנמנה על בני עם הספר, ומבחינה זו כלל לא משנה למי שמורות הזכויות  על ארון הספרים היהודי.
להלן מספר דוגמאות להשפעת התנ"ך על חיי היום יום בישראל:

• "בני אדם" נקראים  כך על שם אדם הראשון (או "אנשים" או "בני אנוש" על שם אנוש בן שת (בראשית ה, ו). מדינת ישראל נקראת על שם יעקב אבינו שנקרא "ישראל" לאחר מאבקו במלאך (בראשית לב כט). התנועה הציונית נקראת על שם "ציון" המקראית. "ציון" היא שם נרדף לירושלים, שמשמשת כיום, כמו ששימשה אז, כעיר הבירה של מדינת (ממלכת) ישראל. התנ"ך הוא אחד מן המניעים העיקריים להקמת מדינת ישראל בכלל, ולהקמתה בארץ ישראל (ולא באוגנדה או בארגנטינה) בפרט. מנסחי מגילת העצמאות הכירו בכך ולכן הזכירו אותו כבר בפתיחה: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים, והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".
• השפה העברית מבוססת על העברית המקראית. שמותיהם של מוצרי צריכה יום יומיים כמו: חלב, דבש, שמן, זית, עדשים ולחם – כולם מקורם בתנ"ך. 
• הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה ביום 18 בנובמבר 2008 לקט נתונים, לקראת יום הילד הבין-לאומי, ולפיו בסוף שנת 2007 חיו בישראל כ 1.664- מיליון ילדים יהודים. השם הנפוץ ביותר שניתן לבנות יהודיות היה נועה [מבנות צלפחד במדבר כז א], אחריו היו השמות: שירה, תמר [תמר כלת יהודה, אמנון ותמר], יעל [אשת חבר הקיני] מאיה, שרה [שרה אמנו], טליה, עדי, מעיין, מיכל [בת שאול] ורוני . השם הנפוץ ביותר לבנים יהודים נשאר כשהיה ב 2006- – איתי [איתי הגיתי]; אחריו היו השמות: אורי, נועם, דניאל, דוד, יהונתן, יוסף, משה, יונתן, עידו [הנביא] ואריאל [ישעיהו כט א]. השמות המודגשים (13 מתוך 22, כלומר למעלה מחמישים אחוז) הם שמות מן התנ"ך.
• אלפי שמות של רחובות ברחבי ישראל לקוחים מספר הספרים. רק בירושלים, על פי ספר הטלפונים, יש לפחות 136 שמות רחובות שכאלה. למשל, בשכונת בקעה (שכונה חילונית באופייה) יש רחובות על שם שנים עשר השבטים, ובאזור מקור ברוך (שכונה דתית באופייה) יש רחובות על שם הנביאים.
• שמות מקראיים של צמחים (תמר, זית), בעלי חיים (אריה, זאב), מקומות (ירושלים, חברון, בית לחם) משמשים אותנו גם כיום.
• התנ"ך נלמד כמקצוע חובה בבתי הספר היסודיים והתיכוניים, כך שאין כמעט חילוני בארץ שאינו מכיר את התנ"ך. גם בגני הילדים החילוניים לומדים על חגי ישראל המבוססים על התנ"ך. 
• השבת היא יום המנוחה הרשמי (על פי חוק שעות עבודה ומנוחה משנת 1951) לא רק של הדתיים אלא גם של החילונים (אף אם אינם נחים בו).  כבר בשנת 1935 החליט הקונגרס הציוני כי אסור לחלל שבת במוסדות לאומיים.
• השפעת התנ"ך ניכרת על מאות בולי דואר ישראל וקק"ל. בדרך כלל מופיע על שובל כל בול שכזה פסוק מהתנ"ך. המדיניות של הנפקת בולים בישראל היא לבטא את הקונצנזוס היהודי-ישראלי-ציוני, והתנ"ך בתור מכנה משותף רחב ויציב של החברה בישראל (לא כולל מיעוטים) משרת מטרה זו באופן טבעי ויעיל.
• בכל רחבי הארץ חקוקים פסוקי תנ"ך על אנדרטאות, מצבות, קירות מוסדות ציבור ובתי כנסת.
• מוסדות אחדים מוקדשים לנושאים מקראיים, כמו למשל: גן החיות התנכ"י, גן צמחי התנ"ך בנאות קדומים, וגן צמחי התנ"ך ברחובות, בית התנ"ך, מוזיאון ארצות המקרא, היכל הספר, מכון המקדש, מוזיאון מקראור ביבנה.
• סיפורי התנ"ך ופסוקיו מהווים מקור השראה לכל צורות האמנות  והשפעתם ניכרת על אירועי תרבות כמו למשל "פסטיבל תנ"ך ואהבה" שנחגג לאחרונה באזור בית גוברין.
• מזה שנים רבות בכל בוקר לפני חדשות השעה שש קורא קריין בגלי צה"ל את הפסוקים מספר דברים פרק ו פסוקים ד-ח ( "שמע ישראל"), ובכל לילה מזה כשלושים שנה קורא מרדכי פרימן בטלוויזיה בערוץ הראשון את "פסוקו של יום".

מאמר זה מבוסס על אוסף התמונות בקבוצת השפעת התנך על חיי היום יום בישראל בפליקר

http://www.flickr.com/groups/1158210@N20/

השפעת התנ"ך על חיי היום יום בירושלים

מאמר זה פורסם באתר READER עד שהאתר הזה בוטל

ירושלים משמשת כעיר הבירה של מדינת ישראל בגלל שבתנ"ך מסופר שהיא שימשה כעיר הבירה של ממלכת ישראל מימי דוד המלך ואילך.

הכרזתה של ירושלים כבירת ישראל סיפקה גם את הדתיים, וגם את החילונים-הציונים. הדתיים ראו בה התגשמות של חזון הנביאים. הציונים ראו בה אחד משורה של אמצעים לחיזוק טענת הבעלות של העם היהודי על ארץ ישראל, ואחד מן הכלים לגיבוש זהותו של העם בישראל. אמצעים אחרים היו:

• ההחלטה להקים בית לאומי בארץ ישראל ולא באוגנדה או בארגנטינה
• ההחלטה לדבר בעברית ולא ביידיש
• ההחלטות על שם המדינה, סמליה ודגלה
• הענקת שמות מקראיים למקומות ולאנשים
• הדגשת לימודי התנ"ך במערכת הלימוד
• טיפוח הזיקה לארץ באמצעות טיולים 'עם התנ"ך ביד'...

ירושלים קדושה ליהודים ולנוצרים (שהרי הנוצרים מאמינים בכל האמור ב"ברית הישנה") בגלל שלפי המקרא היא נבחרה על ידי האל לשמש כעירו הבלעדית (דברים יב, כא) ובגלל שבית המקדש שכן בתוכה.

השפעת התנ"ך על חיי היום יום בירושלים היא השפעה מוחשית מאד שכן רוב תושבי העיר הם יהודים דתיים, שהתנ"ך מכתיב את אורח חייהם . וכך, לדוגמה, בחגים ובשבתות יש ירידה חדה בנפח תנועת המכוניות ברחובות העיר, וחיי המסחר משותקים כמעט לגמרי.

מצוות העלייה לרגל לירושלים בשלושת הרגלים אינה בתוקף בימינו, אך זכר למצווה זו יש בצעדת ירושלים, שמתקיימת מדי שנה בחול-המועד-סוכות בהשתתפות אלפים, כולל צליינים נוצרים.

לדמויות המקראיות הרבות שחיו בירושלים בתקופת המקרא יש השפעה על שמותיהם של עסקים רבים בירושלים. לדוגמה, מלון "דוד המלך".

השפעת השמות ירושלים ציון ועיר דוד

לשמה של "ירושלים" השפעה על שמות כמעט בכל תחום שניתן להעלות על הדעת. לדוגמה:

שמות של עסקים (כמו "מוניות ירושלים")

שמות של מוסדות (כמו האוניברסיטה העברית בירושלים ותיאטרון ירושלים)

שמות משפחה (לדוגמה ירושלמי)

שמות של צמחים (כמו אורן ירושלים וארטישוק ירושלמי)

שמות של מיני מזונות (כמו מעורב ירושלמי)

השם ציון הוא שם נרדף לשמה של ירושלים, והוא משמש, בין היתר: כשם פרטי, כשם משפחה, כשם מקום (כמו הר ציון) כשם ארגון (כמו התנועה הציונית)...

השם עיר דוד אף הוא שם נרדף לשמה של ירושלים, וכיום הוא משמש כשם של אתר ארכאולוגי בשכונת סילואן שבירושלים.

שמן של רבות משכונות ירושלים שאוב מן התנ"ך (לדוגמה, בית הכרם (נחמיה ג, יד), גילה (שמואל-ב, טו, יב); תלפיות ((שיר השירים, ד, ד). שמות אלה ניתנו לשכונות בתחילת המאה התשע עשרה על ידי בוניהן שהיו רובם ככולם דתיים.

השפעת ירושלים על האמנות הישראלית

ירושלים נוכחת כרקע וכנושא להתבוננות ביצירותיהם של אמנים סופרים ומשוררים רבים. לדוגמה: בשירים של זלדה, ושל יהודה עמיחי; ברומנים של ש"י עגנון כמו "שירה" ו"תמול שלשום"; ברומנים של עמוס עוז כמו "מיכאל שלי" ו"סיפור על אהבה וחושך". בראשון לאוגוסט 2010 נפתחת תערוכה של חלק קטן מציורי ירושלים של ז'ורז' קביסרס בבית האמנים בירושלים. ביולי 2009 התקיימה במוזיאון מגדל דוד בירושלים תערוכת קריקטורות בנושא ירושלים בהשתתפות ששים קריקטוריסטים. ברשות אספנים יש מבחר גדול של ציורים וצילומים של ירושלים מן המאות הקודמות, שנעשו, רובם ככולם, בידי נוצרים.

מוטיב ירושלים שכיח בתחום היודאיקה. בדרך כלל מדובר בעיצובים של המלה "ירושלים" על רקע ציור של בתי אבן, חומה ומגדל דוד.

שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב" הוא אחד השירים הידועים ביותר בקרב הישראלים ובקרב יהודי העולם, והוא במעמד שמתחרה בהמנון הלאומי. העיר ירושלים נזכרת גם בפזמונים רבים אחרים, ובנוסף, הולחנו גם פסוקי מקרא ששמה של ירושלים מופיע בהם. לדוגמה, "שבחי ירושלים"- (תהילים קמז, יב) בלחן של אביהו מדינה.

רשות הדואר הנפיקה בולים רבים לכבוד ירושלים. עד כה יצאו כמאתיים בולים שכאלה שבחלקם מופיעה המילה ירושלים, באחרים מופיעים אתרים בירושלים. לדוגמה: בשנת 1968 הנפיקה רשות הדואר סדרה של חמישה בולים, בעיצובו של דרור בן דוב, כשעל שובלו של כל אחד פסוק שהמלה "ירושלים" נזכרת בו. בשנת 1995 הופיעה סדרה של שלושה בולים בשם "שלושת אלפים שנה לירושלים - עיר דוד", בעיצוב רות קנטור וענת פרידמן. על אחד הבולים צילום פסיפס, מבית הכנסת בעזה, שבו מוצג דוד המלך מנגן בנבל. על השני- מפה לפי ציור של רבי פיניה מצפת. על השלישי- קריית הממשלה בצילום אווירי.

מלבד מנורות רבות שמקשטות בתי כנסת, כבכל מקום ברחבי ישראל, יש בירושלים ריכוז של מנורות מיוחדות כמו:

• פסל המנורה מאת בנו אלקן שמוצב מול הכנסת
• אנשי "מכון המקדש" שיחזרו את מנורת הזהב של בית המקדש, והציבו אותה במתחם ה"קארדו" שברובע היהודי.
• פסל מנורה משולב עם מגן דוד, מאת דוד סוזאנה - מוצב בכיכר סמוכה לכנסת
• פסל חנוכייה של בן ציון צפוני מוצב בהר הרצל
  
  סמלים אחרים:
• פסל יונת השלום מאת פרנסואה ללן מוצב ליד תיאטרון ירושלים
• תבליטי סמלי השבטים קבועים על דלתות היכל שלמה, ועל דלתות בית החולים ביקור חולים
• פסל עץ החיים מאת ז'ק ליפשיץ מוצב במתחם הדסה הר הצופים
• הסמל של עיריית ירושלים, גור אריה יהודה, נוצר בהשראת ברכת יעקב אבינו ליהודה (בראשית מט)

השפעת התנ"ך על הפוליטיקה בירושלים

מתחולל בירושלים סכסוך מאבק חריף וממושך בין יהודים למוסלמים בנושא הבעלות על הר הבית. לפי המקרא הר הבית שייך, כמובן, ליהודים. המציאות היא שמתחם הר הבית נשלט בידי מוסלמים. רבים טוענים שניתן להגיע לפתרון הסכסוך באמצעות חלוקת ירושלים תמורת שלום. הקושי  הוא שהיהודים הדתיים מפרשים פסוקים מקראיים שונים כציווי מקראי לשמור על שלמות העיר. לדוגמה, "והקימותי את סוכת דוד הנופלת" (עמוס ט, יא) "העיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכב, ג)}.

יש בירושלים מאבק חריף בין יהודים חילוניים לדתיים. מאבק זה בא לידי ביטוי בין היתר בהפגנות נגד מצעד הגאווה בירושלים, וב"מהומות השבת" – הפגנות אלימות של יהודים חרדים נגד נסיעה בשבת של חילונים בסמוך לריכוזי אוכלוסייה דתית בירושלים. מתח זה מתבטא גם בכתובות גרפיטי של חילוניים שמוחים נגד התגברות השפעת הדתיים על חיי העיר. לדוגמה: "איראן זה כאן"- גרפיטי שבו המלים "זה כאן" יוצרות את הזקן על פניו של יהודי חרדי ואילו המלה "איראן" - את שפמו.

שלטי רחוב שמושפעים מן התנ"ך

על פי ספר הטלפונים העדכני יש בירושלים לפחות 136 שמות רחובות שמושפעים מן התנ"ך. בקבוצה זו בולטים ריכוזים של רחובות על שם השבטים בשכונת בקעה, רחובות על שם מלכי יהודה במושבה היוונית, רחובות על שם נביאי ישראל באזור מאה שערים, ורחובות שמזכירים את בית המקדש ברובע היהודי בעיר העתיקה.

פסוקי מקרא מתנוססים פה ושם ברשות הרבים

 לדוגמה:

• פסוק ממלכים ב יט לד מתנוסס באותיות אבן מובלטות על אנדרטת הדווידקה ברחוב יפו בירושלים
• הפסוק "אם אשכחך ירושלים" מתהילים (קלז, ה) חרות על שלטי מתכת בכניסות לכמה בתים ישנים בירושלים. פסוק זה גם מצויר  מול הכניסה לשוק מחנה יהודה כגרפיטי גדול ממדים
• על פסיפס בשדרות הרצל מתנוסס הפסוק מספר עמוס: "ה' מציון ישאג ומירושלים ייתן קולו"
• פסוקים מישעיהו חקוקים בדלתות המתכת של בית החולים ביקור חולים, ופסוק מתהילים מופיע בלוגו בית החולים של שמתנוסס על חזית הבניין
• הפסוק "שאלו שלום ירושלים" (תהילים קכב, ו) חקוק בחזית בניין העלייה והקליטה ברחוב המלך ג'ורג'

 בירושלים ישנו ריכוז גדול של אתרים מקראיים כגון:

• הר הבית (הר המוריה) שעליו עמד בית המקדש, ושעליו עקד אברהם את יצחק (לפי המסורת המוסלמית עקד שם אברהם את ישמעאל)
• הר הזיתים
• הר ציון ועליו קבר דוד המלך
• הכותל המערבי ומנהרת הכותל
• חומת חזקיהו לאורך רחוב פלוגת הכותל ברובע היהודי
• גיא בן הנום
• עמק רפאים
• ניקבת השילוח
• מערת צדקיהו

אתרים אלה מושכים מבקרים רבים מן הארץ ומחוצה לה.

מוסדות בירושלים שפעילים בנושא המקרא

• אחד האתרים התיירותיים המפורסמים ביותר בירושלים הוא בנין "היכל הספר", שנמצא במתחם של מוזיאון ישראל. הבניין תוכנן במיוחד בכדי לשמר את מגילות מדבר יהודה, ובכללן מגילת ישעיהו, וכן כתבי-יד עתיקים ונדירים של התנ"ך כמו "כתר ארם צובה"
• מוזיאון ארצות המקרא
• מוזיאון מקורות התנ"ך בעין כרם
• מכון המקדש ברובע היהודי ובו שחזורים של אחדים מכלי המקדש
• גן החיות התנכ"י, ובו אזור נרחב שמוקדש לחיות תנ"ך, ומרכז מבקרים בצורת תיבת נוח
• שביל התנ"ך בגן הבוטני ובו כשלושים צמחים הנזכרים במקרא
  בית הספר הידוע לאמנות "בצלאל" נקרא על שם בצלאל בן אורי, האמן היהודי הראשון