מי שקורא את התנ"ך כהיסטוריה קורא את סיפור מגדל בבל וחושב לעצמו שזה סיפור שקרה פעם לאיזו קבוצה של אנשים שאין לה שום קשר אליו, שרוב הסיכויים שמדובר באגדה, שמישהו בדה מלבו, ואולי לא היו הדברים מעולם. אבל כשמתבוננים בגורלו של העם היהודי מיד מתבלטת לה ההשוואה לסיפור מגדל בבל, שהרי לפני היציאה לגלות דיברו היהודים עברית, ורק לאחר שנפוצו בעולם נבללה שפתם. במשך אלפיים שנה דיברו ברוב, אם לא בכל, השפות שקיימות על פני כדור הארץ. רק בדורות האחרונים חזרו לדבר בשפתם המקורית, בשפת התנ"ך (ולא בשפת המשנה, או בארמית, או בשפת ימי הביניים).
בדרך כלל כשחושבים על הציונות מבליטים את השיבה לארץ ואת המגורים בה על פני כל הישגי הציונות האחרים. מקובל לחשוב שציוני טוב הוא מי שעזב את הגלות ועלה לארץ. השיבה לשפה העברית המקראית איננה מותנית בשיבה לארץ. מי שמשום מה אינו יכול להרשות לעצמו לעלות לארץ יכול להתחבר לעזיבת הגלות באמצעות לימוד עברית והפיכתה לשפת הנשמה שלו. ההתעקשות על שידול יהדות הגולה לעלות ארצה אינה תמיד מעשית, אבל לימוד עברית הוא בהישג יד של כל אחד. רבים אינם לומדים עברית, או אינם לומדים אותה היטב, משום שאינם מבינים מה יצא להם מזה; לא רואים איך ניתן להשתמש בעברית במקום שבו איש אינו דובר עברית. אולי מה שחסר להם הוא ההבנה שידיעת עברית משמעותה לקיחת חלק בתהליך היסטורי של יציאה רוחנית מבבל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה