השינויים שחלו בדימויי הכותל המערבי במהלך המאה האחרונה משקפים את השינויים שחלו במעמד היהודים בארץ ישראל וביחסם כלפי ארץ ישראל במהלך אותה תקופה.
א. מקום קדוש, תיירות דתית
לפני הקמת התנועה הציונית התפרסם הכותל בציורים ובצילומים על גלויות דואר כאחד מני כמה מקומות קדושים כגון: קבר רחל, ומגדל דוד.
התמונה באדיבות סטפני קומפורט ©
זאב ענר כתב בספרו "לטייל עם ההיסטוריה – תעלומות ומסתורין בארץ ישראל" (הוצאת כנרת, 2007) על כמה אמנים שציירו את הכותל (עם ברושים) בסוף המאה התשע עשרה כגון ר' יהוסף שווארץ 1804–1865)), שלמה דיסקין-יאניווער 1909)- 1846), ומשה בן יצחק מזרחי שאה (1930-1870).
הכותל המערבי עם ברושים
ציור של ר' יהוסף שווארץ 1804–1865))
ב. אתר לאומי
הציונות הפכה את הכותל לאחד מסמליה:
התמונה מועתקת מן האנציקלופדיה היהודית
מקבץ גלויות מ 1967 כולל דימוי הצנחן משחרר הכותל
מאוסף חיים שטייר (c)
במלחמת ששת הימים סימל הכותל את הניצחון הישראלי ואת השיבה לארץ התנ"ך. האופוריה של העם התבטאה בין היתר "ירושלים של זהב" מאת נעמי שמר בביצוע שולי נתן הפך לשיר הלא רשמי שסימל את הניצחון. השיר כולל את השורה "שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה", שמתייחסת, ככל הנראה, לתקיעה של הרב שלמה גורן בכותל מיד לאחר כיבושו. התפתחה תעשייה של גלויות וכרטיסי השנה טובה, פסלונים ותבליטים שהבליטה את הצנחנים המתפללים ליד הכותל המערבי.
ד"ר גדעון עפרת במאמרו "1967: הייתה אמנות?" (הסתדרות המורים בישראל גיליון 39 – יוני 2007) מציין כי באותה תקופה יצר משה קסטל את "כותל התהילה" ועליו צילומים של חיילים בכותל. לאחר מכן הכין תבליטים של ירושלים והכותל, ובשנת 1970 עיצב את "כותל תהילה לירושלים" בבית הנשיא. לדברי עפרת מוטיב הכותל המערבי, שנעדר מן האמנות הישראלית בעשרות השנים שלפני מלחמת ששת הימים, חזר למרכז הבמה והעסיק את העסיק את לודוויג בלום (1891-1974) ואת מנשה קדישמן;
שמואל בונה צייר באותה תקופה שרף מרחף בקסדה מעל לכותל [ובהגדת ירושלים שיצאה לאור ב 1967 צייר צנחן ליד בכותל ובידו לולב].
רודי להמן יצר חיתוך-עץ של שופר ליד הכותל. סוני ויינטראוב צייר צנחנים מתפללים ליד הכותל המערבי.
לצד הצוהלים נשמעו גם קולות אחרים (בודדים).
ישעיהו ליבוביץ התייחס בציניות (כ"דיסקוטק השכינה") לנהירת מאות אלפי חילונים לכותל במכוניותיהם בחג השבועות שחל עשרה ימים לאחר כיבוש העיר העתיקה (במאמר ב"הארץ" ביום 21.7.1967 ). ליבוביץ גם הגדיר את תקיעת השופר של הרב גורן בכותל כמעשה מוקיונות.
מבקר התרבות ברוך קורצווייל (1972- 1907) טען שכיבוש הכותל (והכיבוש בכלל) הוא תמצית כישלונה של הציונות כי היא, לדבריו, משיחיות ארצית שהשיגה את יעדיה.
דן בן אמוץ הביע באולם "צוותא" בת"א, בערב לכבוד שחרור ירושלים (1967) סלידה "מהאורגיה של הדמעות והבכיות שנערכה ליד הכותל המערבי".
ד. מקום שנוי במחלוקת
לאחר מלחמת יום כיפור הפך הכותל לנושא שנוי במחלוקת. באמנות היה גל של ביקורתיות כלפי פולחן
המקומות הקדושים. למשל, בעבודה של דוד ריב "שישה ציורי מזכרות", מופיע הכותל כמוצר צריכה בתוך מסגרת של טלוויזיה.
בכרזה "בכייה לדורות" (2002) משתמש דוד טרטקובר בצילום של דויד רובינגר, "הצנחנים ליד הכותל", כרקע למשפט: "35 שנות כיבוש".
אורלי קסטל-בלום ברומן "דולי סיטי" (1992): "בקיר הזה הגבוה-גבוה שבכל פעם שאני מתקרבת אליו מבקשים ממני בשמונה שפות לסגת, להתרחק, שלא אני אגע באבנים הקדושות ליהודים, שלא אני בטומאתי אחלל את המקום".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה